בן-ארי (לזבניק), חיים

בן ליאון ורוזה. נולד ביום ב' בניסן תש"ו (3.4.1946) בפולין. בשנת 1957 עלתה משפחתו ארצה והתיישבה בשדה ורבורג. תוך זמן קצר התערה חיים בארץ החדשה ובחיי הכפר ואף בחיי התרבות והספורט שבסביבה. תמיד נכון היה לעזור להוריו, לחבריו ולחניכיו שבתנועת הנוער של "השומר הצעיר". אחד מתחביביו היה איסוף בולים של ארצות העולם, אך יותר מכל אהב את הטיולים והסיורים בארץ ואת יפי נופיה, ובכל חופשה מלימודים ובייחוד בתקופות החופש הגדול, היה מארגן קבוצות של חברים לצאת לטייל במרחבי הארץ. אחרי שסיים לימודיו היסודיים, למד בבית הספר התיכון על שם עמי אסף בבית ברל. בתקופת לימודיו בבית הספר התיכון, עסק בתפקידי הדרכה בקרב הנוער. באוגוסט 1965 גויס לצה"ל ושירת בחטיבת "גולני". התנהגותו המופתית והצטיינותו במילוי משימותיו סללו לפניו את הדרך לקורס קצינים ואמנם סיים אותו בהצלחה. במלחמת ששת הימים לחם בתל פאחר, כמפקד מחלקת תול"רים בגדוד "ברק". לאחר מכן עשה פרק זמן כמפקד בחרמון. לפני שחרורו מן הצבא חזר להדריך בבית הספר למפקדי כיתות של חטיבת "גולני", אשר בה שירת מראשית גיוסו. כשם שהצטיין כחייל, כן היה גם מפקד מעולה, חבר ורע לחייליו ונכון תמיד לסייע להם. כמפקד מחלקה דאג לכל אחד מחייליו. הוא היה נוסע עם סמלת הסעד לבתי החולים, לראות מה שלום אנשיו שם; כן היה נוסע לבתיהם, לעזור למשפחות. הוא היה מסור מאוד לעבודתו ולחייליו. אמנם אמר פעם ש"הצבא אינו בשבילי וכל היחסים וצורת התנהגותם של האנשים בצבא אינם תואמים את תכונותי ואינם מעוררים בי את ההרגשה, שהנה זה ייעודי בחיים", אך הוא המשיך לעבוד במסירות רבה עד שחרורו. אמנם הצטיין בתפקידים צבאיים, אך את נפשו נשא ללימודים בטכניון העברי בחיפה, ומאז שחרורו הקדיש את זמנו והתכונן לבחינות הכניסה לטכניון. הוא עשה זאת תוך כדי עבודתו כמדריך גדנ"ע, בבית הספר התיכון האזורי על שם רופין שבעמק חפר. בסוף מרס 1970 נקרא לשירות מילואים פעיל. אור ליום כ"ג בניסן תש"ל (28.4.1970), נפל באזור תעלת סואץ בשעת הפגזה. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בשדה ורבורג. מחנכו בכיתות העליונות ב"בית ברל" כתב להוריו מכתב תנחומים ובו רשם, בין שאר הדברים: "בעיני היה חיים אבטיפוס מובהק של נער ישראלי גאה, זקוף בקומתו וברוחו, נבון ורגיש, אמיץ לב, בעל מחשבה עצמאית ולב פתוח ביחסיו עם הזולת. הוא היה חלוץ במחשבה ובמעשה. בעל יוזמה ואחריות ומעל לכל היה כורה אוזן קשובה לכל אדם. – – ראיתיו הולך ומתבגר לעיני, כשהוא בולט משכמו ומעלה מעל לחבריו ועמיתיו לכיתה. הוא היה נותן את הטון בחיפושיו אחרי דפוסי מחשבה חדשים. פגשתיו בעת האחרונה ברמת הגולן, בעת שירות מילואים. אף כי חלפה תקופה ארוכה יחסית מאז המלחמה, תיאר חיים באריכות את הקרב בתל פאחר. מעל לכל התיאורים בלטה החרדה לגורל חייליו ולאחריות הכבדה שהוטלה עליו להוביל את אנשיו לדרכם האחרונה. הוא סיפר לי על לבטיו ותכניותיו מתוך אופטימיות וביטחון, ואני התבוננתי בו מתוך הערכה והערצה ואמרתי בלבי: 'אשרי העם שאלה בניו! אשרי ההורים שזכו לבנים שלמים עם עצמם ואיתנים ברוחם'!". ב"ידיעות לחקלאי" של תנועת המושבים הודפסו דברים לזכרו.