בן-ארי (אייבר), ישראל

ישראל, בן דבורה ואריה, נולד ביום כ"ג בסיוון תש"ו (22.6.1947) בלודז' שבפולין. בשנת 1949 עלתה משפחתו לישראל והתיישבה בנתניה. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "ביאליק" ואחרי-כן המשיך ללמוד בלימודי-ערב ואילו ביום עבד כמלטש יהלומים. הוא סייע להוריו בפרנסת הבית ואפשר להם לעבור מביתם הישן, בשכונת עין-התכלת, לדירתם החדשה בעיר נתניה. ישראל הרבה בפעילות חברתית בתחומים רבים ומגוונים. הוא היה חבר פעיל בתנועת הנוער-העובד בנתניה. היה לו כשרון לריקודי עמים ובזכות הצטיינותו כרקדן, הופיע בלהקת המחול העירונית ואחרי כן בלהקת הייצוג הישראלית – להקת "כרמון". בערבים הדריך בני נוער בבתי-ספר על-יסודיים, בריקודי עמים. הוא היה ספורטאי מצטיין, בעיקר בענפי הכדורעף והכדורגל ונמנה על סגל קבוצת הכדורגל של "מכבי" נווה-שלום. ישראל היה בעל נפש רגישה. הוא הביע את רגשותיו העזים בשירי אהבה ומלחמה שכתב. הוא השאיר אחריו אסופה גדולה של שירים, שנתגלתה אחרי נפילתו. את המראות שראה וחוויות שנתנסה בהן, הביע בציורי נוף ובציור בעלי-חיים. ישראל גויס לצה"ל בתחילת מאי 1964 והוצב לחיל הקשר. לאחר הטירונות הוכשר לתפקיד אלחוטאי ונשלח לשרת בפיקוד הצפון. לאחר תקופת שירות נשלח לקורס קצינים ולאחר שהוענקה לו דרגת הקצינות נתמנה לקצין-קשר בפיקוד הדרום. במלחמת ששת-הימים הצטרף לכוחות השריון שלחמו בסיני. הוא למד להכיר את עצמתו של השריון וביקש לעבור מחיל הקשר לחיל השריון. הוא החל את דרכו בחיל הרגלים המשוריין ונתמנה לתפקיד סמ"פ ואחר לתפקיד מפקד פלוגת חרמ"ש. בתקופת מלחמת ההתשה שימש כמפקד מעוז על גדת תעלת-סואץ. חייליו זוכרים אותו כמי שיצא בהפגזה כבדה אל מחוץ למעוז, כדי להקים את גדר התיל שהקיפה את המתחם. הוא ופקודיו צוינו לשבח על הפלת מטוס מצרי מדגם "סוחוי" שתקף את המעוז. בשנת 1970 יצא לסיור באירופה, במשלחת של קציני צה"ל. לאחר שובו עבר קורס קציני שריון ונתמנה למפקד פלוגת-טנקים. אחרי-כן מונה סגן מפקד-גדוד והועלה לדרגת רב-סרן. כמפקד, דגל ישראל בסיסמה "אחרי". הוא היה הראשון לבצע כל משימה ומעולם לא פקד על חייליו לעשות דבר, שהוא לא עשה קודם לכן. הוא נמנה עם המפקדים ההולכים בראש היחידה ומוליכים את פקודיהם לביצוע המשימות המוטלות עליהם. ישראל שירת שש שנים בתפקידים שונים בכוחות המשוריינים בסיני. הוא נודע באהבתו למדבר, עד כי זכה לכינוי "פרא המדבר". הוא היה למפקד השריון ששירת יותר זמן מכל חייל אחר בסיני. בראיון שהעניק לעיתון "מעריב" עם תום שש שנות שירות בסיני, הסביר את המניעים לשירותו תקופה כה ארוכה שם: "האחריות המונחת לך על הכתפיים היא כבדה כבדה, שמה עליך את כל המשקל שלה. אז, כבעל תפקיד, כמפקד בחרמ"ש ואחר-כך בשריון, אתה יודע שזקוקים לך שם, שהאנשים שלך תולים בך את עיניהם והם ינהגו כמוך. אתה מוכרח להיות מופת". כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה ישראל חניך בבית-הספר לפיקוד ולמטה. הוא מיהר להצטרף לגדוד שלו בסיני וקיבל לפיקודו פלוגת טנקים. תוך זמן קצר נקשרו אליו חייליו. הוא נסך בהם תחושת ביטחון ואמונה בכוחם וביכולתם, הוא הוליך את חייליו להישגים מול האויב ורשם לזכותו פגיעות בשמונה טנקים של המצרים. ביום כ' בתשרי תשל"ד (15.10.1973), היה בראש הכוח שנע לתוך המתחם של "החווה הסינית". תוך כדי תנועה סייע בחילוץ טנקים פגועים. הוא היה בטנק הראשון שבפלוגה, שנעה לקראת מגע עם כוח מצרי עדיף. בדרכו לעבר המתחם, התפוצץ פגז ליד הטנק שלו, אך ישראל – נאמן למסורת של חשופים-בצריח – עמד כשפלג גופו העליון מחוץ לטנק ורסיס פגע בו והרגו במקום. על מעשיו ולחימתו ב"חווה הסינית" הוענק לו עיטור העוז. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנתניה. השאיר אחריו הורים ואח.