בן-אריה (לפין), עמוס

בן בלה ואריה, נולד ביום ו' בכסלו תרפ"ז (13.12.1926) בתל יוסף. בשנת 1933 עברו הוריו לנס ציונה. הוא סיים לימודיו בבית-הספר העממי, עבר לבית-ספר תיכון בראשון-לציון ומשם עבר ללמוד בבית-הספר המקצועי על שם מכס פיין בתל-אביב. משסיים את בית-הספר הזה התגייס לפלמ"ח. עוד במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט – והוא בן 12 – הצטרף ל"הגנה" ושימש קשר בנס ציונה; משהעירו לו שעודנו ילד ואל לו להתרוצץ תחת מטר-יריות, ענה: "בתולדות ישראל גם הילדים בין הלוחמים והנופלים". עמוס הירבה לטייל והכיר את כל שבילי הארץ. למד בקורס סיירים והצטיין בחוש ההתמצאות שלו בשטח. שירת ארבע שנים בפלמ"ח, מתוכן עשה שנתיים בקיבוץ רמת רחל, ובאחרונה – בתפקיד מ"מ בחטיבת "הראל". במסגרת הפלמ"ח השתתף בהורדת מעפילים לחוף הארץ ב"ליל וינגייט" בתל-אביב ובמעשי החבלה במסילות ובגשרים (גשר אלנבי). לפני מלחמת-העצמאות השתחרר מהפלמ"ח בגלל בריאות לקויה ורצה להמשיך את לימודיו באוניברסיטה העברית. יום החלטת עצרת האו"ם על החלוקה (29.11.1947), מצא אותו בבית-חולים אחרי ניתוח, והוא החליט לחזור לפלמ"ח. הרופאים התנגדו שיחזור לתפקיד קרבי והורשה לו לעסוק רק באימון טירונים; אך הוא לא השלים עם כך שעליו לשלוח אנשים אחרים לחזית, ודרש בתוקף להעבירו לתפקיד קרבי. דרישתו נענתה ועמוס השתתף בפריצת הדרך לירושלים ובקרבות בירושלים, בפריצה לעיר העתיקה, בכיבוש המשלטים בדרך שער-הגיא ובקרבות על לטרון. במהלך ליווי שיירות לכפר עציון החזיק את האויב מרחוק במקלע שלו עד בוא התגבורת. כן השתתף בקרב הקשה לשחרורו של קיבוץ רמת רחל, שהתרשם ממנו באופן מיוחד בהיותו קשור למקום זה קשר אמיץ. "אריה מסתער בראש מחלקתו", כינוהו חבריו. בליל 8-9 ביוני 1948 יצא עם גדודו למבצע "יורם" – ההתקפה השלישית על לטרון. בגלל טעות בניווט עלה הגדוד על משלט י"ד, במקום על משלט י"ג כמתוכנן. הלוחמים הסתערו על המשלט והצליחו לכבוש חלק ממנו ובמהלך הקרב העז נפגעו רבים מהם. התנגדות האויב היתה עזה ובשל הנפגעים לא נותר כוח להשלים את כיבוש המשלט וניתנה הוראה לסגת. עמוס נפצע קשה בקרב וכדי לא להכביד על חבריו ביקש להשאירו בשטח. הוא החליט שלא ליפול בשבי, ריסק את עצמו ברימון-יד ונפל ביום ב' בסיוון תש"ח (9.6.1948). עמוס הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית ענבים. אחרי מותו הועלה לדרגת סגן-ראשון (סגן).