בן אריה, אמיר

בן אירית ופנחס. נולד ביום כ"ו באב תשמ"א (26.8.1981) בבית החולים "אסף הרופא". את שמו – אמיר – בחר אחיו יניב שהיה אז בן שנתיים וחצי. את השנתיים הראשונות בחייו בילה אמיר בדירת הוריו בשכונת "גני ראשון" שבראשון לציון. בשנת 1983, ואמיר אז בן שנתיים וחצי, עברה המשפחה להתגורר בבסיס חיל האוויר שבחצרים. החופש והמרחבים היו לאמיר כר נפלא להתפתחותו כ"ילד טבע" סקרן, אמיץ ושובב. אמיר לא ידע פחד, וגילה רצון להתנסות בכל דבר שרק אפשר. בגיל שלוש קיבל את אופניו הראשונים מסבתא בקי ז"ל ומסבא חי; הוא התעקש שגלגלי העזר יוסרו מהאופניים, והפליא בשליטתו ברכיבה בהם. עד גיל חמש בילה אמיר בביתו שבבסיס, משוטט יחף בין הדירות בשיכון משפחות, מטייל עם הוריו ואחיו ומגלה את הנגב. בשנת 1986 עברה המשפחה לדירה שכורה ביבנה, בהמתנה לבית שהלך ונבנה ב"רעות". את גן החובה ואת כיתות א'-ג' בילה אמיר ביבנה, שם למד בבית הספר היסודי מעיין, וכהרגלו אסף סביבו חברים מכל רחבי נאות אילן. באותם ימים הצטרף למשפחה רוקי הכלב. הלברדור המעורב הפך לאהבתו של אמיר שטיפח אותו וטיפל בו במסירות. אמיר אימץ כל ציפור תועה וכל קיפוד חולה שמצא ברחבי היישוב, והיה מאתגר את שכנו הווטרינר שנאלץ לטפל בכל החיות שאימץ. בשנים אלה הרבה אמיר לטייל עם משפחתו ברחבי הארץ בטיולים ובנופשים "פרטיים", וגם במסגרת "חוג משוטטים". ביולי 1991 עבר אמיר עם המשפחה לביתם שביישוב רעות, ונכנס לכיתה ד' בבית הספר היסודי רעים. הטבע מסביב, יצר ההרפתקנות שלו ושבט "הצופים" שביישוב העמיקו אצל אמיר את החשיפה ואת האהבה לטיולים בארץ. את בר המצווה חגג באירוע במצפה מודיעין שביער בן שמן, מוקף בחברים ובחברות רבים. בתקופת לימודיו בחטיבת הביניים ובתיכון "מכבים-רעות" היה אמיר חניך, מדריך, ומהפעילים בשבט "אופק" של "הצופים" ברעות. אמיר שימש ראש ועדת צופיות, והקים את "סיירת צופיות" שהייתה אחראית לבניית כל המתקנים של השבט. אמיר עסק רבות בטיפוח השבט, בגיוס חניכים חדשים ובפעילות למען הקהילה. על פועלו זה זכה בתעודת הוקרה מטעם מועדון "רוטרי" בעיר החדשה מודיעין. לבית הספר אהב להגיע בעיקר כדי לראות את החברים ולא להפסיד זמן איכות איתם. מדי פעם היה גם מוכן להיכנס לכיתה… חברים מספרים שאמיר היה מתחבק עם המורים והמורות שלו, והם היו מחזירים לו אהבה בשפע. אהבתו של אמיר לארץ ולטבע הביאה אותו לבחור בעבודת גמר במקצוע הביולוגיה (ביוטופ) בנושא "נדידת ציפורים". עבודתו מונצחת בבית הספר התיכון שבו למד. המסע לפולין בתקופת התיכון חיזק אצל אמיר את ההכרה בחשיבות קיומה של מדינת ישראל, והוא ציין זאת בגאווה בשובו מהסיור המרגש במחנות ההשמדה. את לימודיו סיים אמיר בהצטיינות. מנהלת התיכון, רות לסרי, סיפרה: "הוא היה ילד מלא שמחת חיים, אחד שתמיד היו מסביבו חברים. הוא היה מוכן לסייע בכל דבר שהיית מבקש ממנו. במיוחד הוא אהב להשקיע בילדים, ובגלל זה הוא היה כל כולו בתנועת הצופים." לקראת סיום לימודיו גמלה בלבו של אמיר ההחלטה להתנדב ליחידה מובחרת, ולאחר מבדקים שונים, החליט להתנדב לצנחנים. ב-18.11.1999 התגייס אמיר לצנחנים, ויועד לשרת בגדוד 202 – "צפע". גאוותו לא ידעה גבול. במהלך מסלול ההכשרה אותר אמיר לתפקיד פיקודי, ויצא לקורס מ"כים מוקדם שבמהלכו פרצה האינתיפאדה השנייה. עוד במהלך הקורס, נלחם אמיר בגזרת עזה ובחברון. כשסיים את הקורס הוצב אמיר כמ"כ בגדוד 202, ולאחר תקופת שירות ברצועת עזה וביהודה ושומרון, יצא לקורס קצינים. אמיר סיים את הקורס במרס 2002, וחזר לגדוד 202 כמפקד מחלקת פטרול בפלוגת "החוד" האיכותית. כמפקד המחלקה פעל אמיר רבות לגיבוש צוות לוחמיו, להטמעת מורשת הקרב, להכרת הארץ ולאהבת הארץ, וזאת בד בבד עם לחימה מתמדת. אמיר לחם במבצע "חומת מגן", ובמבצעים רבים אחרים. הוא צבר ידע רב ומיומנות מקצועית בהכרת העיר שכם והקסבה שבתוכה. בזכות היכרותו המעמיקה עם העיר, הפך למעין מקור ידע בעבור יחידות שונות בפעילויותיהן באזור. אמו מספרת כי למרות השירות הקרבי, אמיר תמיד המשיך להיות קשור לאנשים באשר הם, ללא הבדל דת, גזע, מין ולאום. כך פיתח קשרים טובים עם המתנחלים – מחד גיסא, ועם התושבים הפלסטינים שעל גגות בתיהם ישבו החיילים – מאידך גיסא. "הוא חשב שצריך להפריד בין התפקיד כחייל לבין היחס כלפי האנשים," אומרת אמו. יחסים מיוחדים אף נרקמו בין לאמיר לבין אחראי העבודה על בניין בית המשפחה ברעות. אמיר לא הרבה להגיע לחופשות, היות שנהג לוותר על רבות מהן כדי להעניקן לאחרים. רצינותו כמפקד מחלקה גרמה לו אף לוותר על קידום. אף כי ידע קשיים רבים במהלך שירותו הצבאי, שמר על מורל גבוה, על חדוות עשייה ועל רצון בלתי נלאה לתרום ולעשות. בתום תקופה ארוכה של לחימה בלתי פוסקת באזור שכם, הועבר גדודו של אמיר אל מחוץ לעיר שכם, והתמקם במוצב "הדיסקוטק" שבמורד שכונת השומרונים. ביום ד' באדר א' תשס"ג (6.2.2003) נפל אמיר בקרב בשכם והוא בן עשרים ואחת וחצי. באותו לילה, בחסות החשכה, הגיעו למוצב שני מחבלים חמושים ברובי קלצ'ניקוב. הם ניצלו את הצמחייה הסבוכה כדי להגיע עד לגדר המבנה, ופתחו באש. חיילי המוצב הגיבו במהירות, ובירי תגובה נהרג אחד המחבלים. אמיר עלה לגג המבנה והחל לנהל חילופי אש עם המחבל השני. בקרב שהתפתח נפגע אמיר בראשו מקליע ונהרג. חבריו מעידים כי מילותיו האחרונות היו "קדימה! הסתער!". עם אמיר נפל סמל-ראשון עידן סוזין. שני חיילים נוספים נפצעו. חבריהם הצליחו להרוג את המחבלים שהשתייכו לארגון "התנזים" של הפתח ולארגון "החזית העממית". אמיר הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין שבחדיד. הותיר הורים ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סגן. על קברו ספד לו אביו: "אהבנו את החיוך שלך ואת רוח ההתנדבות שהייתה נטועה בך. … אהבנו ואהבו כל הסובבים אותך את החיוך התמידי שלך, את הרצון לעזור, את רוח ההתנדבות, את היכולת לתת, לתרום בכל עת. … אתה מותיר אותנו, פירצקי, ביתמות מוזרה, בריקנות תהומית שאין לה מרפא. נזכור תמיד את החיוך שלך, את החום הבלתי נלאה שהפצת סביב … אוהבים אותך, יקר שלנו." הספידו מפקד פלוגת החוד: "היית אוזן קשבת לכל חייל בפלוגה, עם עצה ופתרון לכל בעיה. היית יוזם תמיד וחושב על צעד קצת שונה, למרות שכל השבילים כבר מסומנים. היית אמיץ ונועז, מחייך תמיד ומוכן להגיש עזרה. היית ואינך… אנו נמשיך ללכת בדרכך. את חותמך איש לא ייקח. את חזותך איש לא ישכח, כי היית חבר, אב, אח, מפקד." ספד לו פקודו, סמל-ראשון איתן חזן: "היית לא רק מפקד, היית חבר ואבא. היינו כמו הילדים שלך, וכך גם כינית אותנו – 'ילדים שלי'. היית מודל לחיקוי כמפקד וכאדם. לא אשכח את המילים האחרונות ששמעתי מפיך, כשהכדורים החלו לשרוק סביבנו – 'אנחנו לא פחדנים. קדימה, תקומו ותסתערו'. נלחמת בגבורה, כגיבור שמגן על ילדיו." במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל, רב-אלוף משה יעלון: "… אמיר תואר כמפקד מוכשר וכלוחם אמיץ שביצע את עבודתו במקצועיות רבה. הוא שימש מנהיג לחייליו, והם אהבוהו והלכו אחריו בלב שלם. מפקדיו מספרים כי נהג בפקודיו בסובלנות ובסבלנות רבה וזכה להערכה רבה מצד כל הסובבים אותו. הלב דואב על מותו של קצין מוכשר ואדם נפלא, אשר היה מעמודי התווך של היחידה." כתב מפקד היחידה, סגן-אלוף מיכאל אדלשטיין: "… אמיר הקרין על הסובבים אותו מרוח הסובלנות, השקט, אהבת האדם והעשייה ללא לאות שניחן בהן. … זכרו של אמיר יהיה שמור בלבנו לנצח כלוחם אמיץ, מפקד מעולה, אדם שלימדנו גבורה ואכפתיות מהן." בטקס יום הזיכרון שנערך בתיכון "מכבים-רעות" שלושה חודשים לאחר נפילתו של אמיר, נישאו דברים לזכרו: "… אמיר, בדרך שהתווה לעצמו בשירותו הצבאי, דאג תמיד לפעול במקצועיות, באומץ ובגבורה, ונתן את כל שיכל להגיע להישגים מבצעיים שימנעו מהרוצים ברעתנו, לממש את זממם. עקבנו מקרוב אחר אופן התפקוד של אמיר במהלך שירותו. רוח ההתנדבות, הדאגה לחייליו, הדוגמה האישית והאנושיות שלו מהווים רק חלק מאישיותו הנפלאה. איננו מוצאים דרך למלא את החלל שנפער עם מותו. חבריו הרבים כמו גם אנחנו לא מוצאים נחמה." העיתונות הכתובה והאלקטרונית סיקרה בהרחבה את הקרב בשכם, והאירה את דמותו של אמיר. המקומונים "מודיעין News" ו"זמן מודיעין" הקדישו לאמיר כתבות גדולות. משפחתו של אמיר הקימה אתר אינטרנט לזכרו ובו קורות חייו, סיפור הקרב, דברים שנאמרו ונכתבו לזכרו, פעילויות ההנצחה ועוד. אמיר הותיר אחריו תמונות רבות שבכולן בולט חיוכו המדהים. התמונות מופיעות באתר, שכתובתו: http://www.amirbenarie.com. כתב האח יניב: "האח שלי, אהובי, חי חיים מלאים יותר מחייהם של רבים שאני מכיר. בעצם לא רק של רבים, יותר מכל מי שאני מכיר. אמיר עשה הכול בדיוק כפי שרצה ודאג להגשים לעצמו כל חשק מיידי שהיה לו. הוא חי את הרגע וחי אותו בלי פחדים, בלי מעצורים. הוא נהנה מההתרגשות לפני משהו שעמד לעשות בלי חשבון, הוא האמין ולא הכיר דרך אחרת. ככה הוא גם חתם את חייו. הוא היה במסגרת שבמטרתה האמין. … אני עצוב שאבדה לי אהבת חיי, אהבה חזקה יותר מכל אהבה שאי פעם ידעתי. אהבה שבנתה אותי כמו שדבר אחר בעולם לא עשה." כתב הדוד בני: "תמיד אזכור את חיוכך הגדול, את האור שבעיניים, את טוב לבך, נדיבותך, אהבת בעלי החיים על ארבע וגם על שניים, את חדוות החיים, התום והנאיביות, את ההרפתקאות, את המשחק, הדרמה והצחוקים, את כל החברים מכל הזמנים, את אהבת המשפחה, האח יניב וההורים, את שמחת החיים שבך, את כל זאת והרבה, הרבה יותר. לעולם לא אשכח ותמיד בלבי אנצור." במלאות שלושים יום לנפילתו נשא דברים נציג החברים: "… החלל שהשארת כשהלכת הוא כל כך גדול, אך מיד מתמלא בסיפור החיים שלך הכל כך עשיר ושמח ששוזר בתוכו דמויות ואנשים משלל גווני הקשת, וזה מה שאפיין אותך. החוליה המקשרת בין כולם. … האמנת בכל דבר שעשית, ותמיד עשית רק מה שהאמנת בו. נגעת והשפעת על כל אחד ואחת מאתנו, ואתה כל כך יפה וטוב, הכי טוב…" משפחתו של אמיר הקימה מצפה לזכרו ביער בן שמן המשקיף אל אפיק נחל נטוף. המצפה נחנך חצי שנה לאחר נפילתו של אמיר, ביום הולדתו העשרים ושניים, ומשמש מוקד משיכה לכל חבריו ובני משפחתו. החריצים שיצר הטבע על פניו של גוש הסלע הטבעי שנבחר לשמש אנדרטה, יצרו את השם "אמיר". בערב השנה הראשון לנפילתו נערך ערב שירה לזכרו ב"בית האדום" ובו נשא האב דברים: "אמיר, ידעת לאהוב את האדם באשר הוא אדם ולא להיאחז בו בתלות מעיקה. ידעת להעריך כל חבר או חברה מבלי לשפוט אותם על דרך חייהם או אמונתם. ידעת להצטרף לחברים מבלי לפלוש לחייהם, ותוך שמירה על הפרטיות שלהם … יותר מכול ידעת לתת, לעזור ולתמוך, מתוך הערכה לסובבים אותך." כתבה אפרת: "… אתה הרקע של הכול, ממלא כל חלל, הכוח המניע לכאן או לכאן. מצד אחד לא כאן, ומצד שני בחיים לא היית קרוב יותר, לא קרוב ליד, קרוב בתוכו, שותף לכל הסודות, המחשבות. … ככל שעובר הזמן נוצרת דמות אחרת בתוכי, אתה מתמזג אתי. המחשבות שלי נעות קצת לכיוונך, ואתה לכיוונן, האהבות שלי, החברים שלי התערבבו עם שלך, ונוצר גוון שונה, והוא הצבע של חיי עכשיו…" בתאריך יום הולדתו העשרים ושלושה של אמיר נערך ערב לזכרו בחוף הים. כתבה אמו: "לא נחגוג אתך יותר ימי הולדת של סוף הקיץ, לא נשמע יותר את צחוקך המהדהד, והחיבוק… החיבוק הענק שלך… כשאני עוצמת עיניים, רגע לפני שאני נרדמת, אני עוד יכולה להרגיש אותו, כמעט כאילו אתה עוד כאן…" כתב דורון סהר: "היום הוא היום // ומחר הבא יבוא, כי / דרך קבועה ועולם מסתובב / נצחיות שלובת ידיים / תנועת הרגליים / זרימת דם והאדם. // יש כאב ואין פחד / געגוע מכה ואתה ממלא / רצון להיות ותהיות / זיכרון של חבר שהיה / ועודנו קיים אך לא כאן // עכשיו מרגיש נגיעה / לא בגוף כי אם ברוח נושב / יושב וחושב עליך / כשם שלב אדם פועל בלב / אחר בחופש שאין כמותו." כתב אלעד כץ: "… אתה הנחמה שלי, אתה בנקודה שמתחיל בה יופי, אתה השקט שבעין הסערה. אני מסתכל וחושב עליך, על מה שהשארת לנו לזכור, ואני מעריך, אוהב ומעריץ אותך … על גבורה גדולה בכל יום שבחרת לתת מעצמך למען משהו שהוא גדול ממך, משהו שהאמנת בו והרגשת שהוא חשוב…" בית הספר התיכון "מכבים-רעות" הנציח את אמיר במעבדת הביולוגיה, שם נתלתה עבודת הביוטופ שכתב. אמיר הונצח גם בשתי עבודות שנכתבו על ידי מאיה רביב ועדי כץ – צוערות בקורס קצינים. גדוד 202 בחטיבת הצנחנים קרא לאחת הפלוגות של מחזור נובמבר 2005 על שמו של אמיר – "פלוגת אמיר". שבט הצופים ברעות הנציח את אמיר בקריאת אחד הגדודים על שמו.