בליתי, שלמה (סולומון)
שלמה, בן פרלה וליאון, נולד ביום ט"ז בטבת תש"ז (8.1.1947) במלגה שבספרד. בשנת 1956 עלה לארץ עם משפחתו, אשר התיישבה תחילה במושב בארותיים, עברה אחר-כך לרמת-גן ולבסוף קבעה את מושבה בבאר-שבע. לאחר שסיים את חוק לימודיו בבית-הספר היסודי במושב ינוב, וויתר שלמה על המשך לימודים סדירים והעדיף לעבוד במשך היום וללמוד בערב בבית-ספר מקצועי. אחותו מספרת שהיה ילד ביישן, מסוגר ושתקן, ונזקק תמיד להגנה ולעידוד. רק בהגיעו לגיל 15 חל בו שינוי קיצוני: מביישן הפך לחברותי, מנזקק לתמיכה הפך להיות "כותל הדמעות של החבר'ה", כפי שאומרים ידידיו, וממסתגר בד' אמותיו הפך ל"פורץ חומות". באותה תקופה גם החל להיות פעיל בתנועת הנוער העובד והלומד, הצטרף לחברה להגנת הטבע, יצא לטיולים בכל רחבי הארץ, ובכל שעת פנאי מצויה הלך לשחות. "השחייה הייתה אהבתו הגדולה", מעידה אחותו. שלמה גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1964 והוצב לחיל ההנדסה. לאחר סדרת אימונים וקורסים הוכשר לתפקיד פלס. החבר'ה בבסיס קראו לו "סבא". כשם שהיה גדול במידות גופו, כן היה רחב לב. אליו פנו הכל בשעת מצוקה, שכן ידעו כי תמיד מוכן הוא לעזור לזולת, גם בעצה וגם במעשה. לדברי אחותו: "לא פעם הייתי מעירה לו על נדיבות לבו היתרה, שגבלה לעתים בתמימות". אלא שהוא היה מחייך וטוען: "אם אני נהנה לתת ואנשים נהנים לקבל, מה רע?" זמן קצר לפני שחרורו מהשירות הסדיר נקלע שלמה עם יחידתו לתקרית קרבית (תקרית דביר), שבה נפצע מפקדו. חבריו מספרים שהוא נחלץ תחת אש לעזרת מפקדו ואחרי-כן סחב אותו על גבו למרחק חמישה קילומטרים. ואכן בתעודת השחרור שלו נרשמו המלים הבאות: אמיץ. בעל יזמה ותושייה. מילא תפקידו למופת". שלמה לא הספיק לחתום על טופסי השחרור מהשירות הסדיר וכבר פרצה מלחמת ששת הימים, והוא חזר ליחידתו. רק לאחר המלחמה החל לבנות את עתידו המקצועי כחרט במפעל של התעשייה האווירית בבאר-שבע. שם התקדם יפה והיה ידוע במזגו הנוח, כ"מיישב-סכסוכים" בין העובדים. במלחמת ההתשה שירת תקופות מילואים ארוכות והיה בין מקימי קו בר-לב. כשאחד מחבריו נפל, דאג שלמה למשפחתו, ביקר אצלה תכופות ונרתם להתרמת חבריו לטובת ההורים השכולים. במלחמת יום-הכיפורים שירת שלמה בגדוד-הנדסה משוריין. ולאחר שיצא בשלום משתי מלחמות כמעט הצליח "לחמוק" גם מזאת האחרונה. בכל הקרבות הקשים, לחם בגזרות המסוכנות ביותר גם – ב"חווה הסינית", וגם בחציית התעלה, ונשאר בריא ושלם, אלא שהגיע הרגע ומזלו הטוב בגד בו. ביום ג' בחשוון תשל"ד (29.10.1973), יצאה יחידת ההנדסה שלו לסיור בשטח האגם המר הגדול, במהלך הסיור התפוצץ מוקש-ימי ושלמה נהרג בהתפוצצות. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבאר-שבע. השאיר אחריו אב, אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "שלמה שירת במסירות ובהקרבה. הוא היה מן המצטיינים שבפלוגתו, אהוד וידיד לכל חבריו ביחידה".
