בן לודמילה ואלכסנדר. נולד ביום ט"ו באלול תשמ"א (14.9.1981) בעיר ריאזאן שברוסיה. אח לבוריס. אלכסיי היה ילד ביישן, עדין, ונעים הליכות. את ראשית חינוכו קנה בגן ילדים בעירו, ובה גם המשיך לבית ספר יסודי. מגיל שמונה ועד אחת-עשרה התגורר עם משפחתו בצ'כוסלובקיה, שם עבד אביו בשליחות. בן שתים-עשרה חזר לריאזאן, כדי להמשיך שם את לימודיו. בשנת 1996 עלתה המשפחה לארץ וקבעה את ביתה בראשון לציון. אלכסיי נכנס לבית הספר היסודי "דורות", ועל אף ביישנותו, התקבל בברכה בחברת הילדים. את לימודיו התיכוניים עשה ב"גימנסיה הריאלית על שם קררי" שבעיר ואף שלא היה מהתלמידים המצטיינים, סיים את לימודיו בהצלחה. בשעות הפנאי עבד וחסך כסף. אלכסיי גילה עניין רב בעולם התרבות והאמנות – אהב ספרות, שירה, קולנוע ותאטרון, הרבה לקרוא ספרים הן ברוסית והן בעברית, והיה מעריץ גדול של גדול מחזאי ישראל – חנוך לוין. הוא התמצא היטב בקולנוע הישראלי ואהב במיוחד את הסרטים "אלכס חולה אהבה" של בועז דוידזון – מסרטי הפולחן הגדולים של כל הזמנים, "קרקס פלסטינה" של אייל חלפון ו"החברים של יאנה" של אריק קפלון, וניסה להנחיל אהבה זו גם למשפחתו. בספר המחזור של הגימנסיה הריאלית נכתב עליו: "אלכסיי בליצקי – שיא: סגירות דלת. בעיה רפואית: נחמדות יתר על המידה. סרט: 'אלכס חולה אהבה'. אובססיה: לשנות את הכיתה. מסר מהכיתה: חיה ותן לחיות." באופיו השקט אסף סביבו אלכסיי חברים שידעו להעריך את טוב לבו, את עושרו הרוחני ואת החמלה שנהג בה כלפי חלשים. הייתה לאלכסיי תודעה חברתית ופוליטית מפותחת, והוא החזיק בדעות מגובשות. בנערותו הצטרף לנוער מרצ שם מצא שותפים לדעותיו ולעקרונותיו, היה פעיל ומעורב בתנועה, ורכש חברים טובים. אף שהיה פציפיסט אדוק, בהתקרב מועד הגיוס התבטא אלכסיי במילים "אני חייב למדינה שקיבלה אותנו." עם גיוסו לצה"ל, ב-31.7.2000, הוצב לחיל השריון, ושירת בגדוד 195 – "אדם" – כטען-קשר. בצבא פגש אלכסיי חברים חדשים שהיו לחברי נפש, ועמם בילה גם בשעות הפנאי. הוא הרבה לחייך ולשמוח, וחש את האחווה והגאווה היחידתית. תקופת שירותו של אלכסיי לא הייתה קלה. מאורעות "גאות ושפל" ומעשי הטרור שגבו את חייהם של מאות ישראלים, הציבו אתגרים רבים ליחידתו, והוא השתתף בפעולות רבות. בין היתר נטל חלק במבצע "חומת מגן" שערך צה"ל באביב 2002 בשטחי יהודה ושומרון. אלכסיי לא הרבה להגיע הביתה, אך בחופשות הקצרות שקיבל שיתף את הוריו בחוויותיו, והתעקש לתרגם כל מושג צבאי לרוסית. "הוא הרגיש מאוד ישראלי. היה לו חשוב לעשות את השילוב," סיפרה אמו. גם את חבריו שברוסיה היה אלכסיי מעדכן בחייו החדשים, ומספר על תחושותיו במכתבים שכתב: "… אני מאמין ששמעת על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני ועל מעשי הטרור שמתרחשים כאן. לצערי גם החיל שלי משתתף במניעת מעשים אלה; לא פעם יצא לי להיות במחסום או בטנק כאשר ירו עלינו, ומובן שהיינו חייבים להחזיר אש. … בעיקרון השירות כאן הוא לא בדיוק בטוח, אך אין מה לעשות, בכזו מדינה אני חי, למרות שהייתי מעדיף שישרור כאן שלום. אם אתה רואה כתבה בחדשות על טנקים ישראליים, קרוב לוודאי שבאותו זמן גם אני נמצא באחד מהם. אני יודע שהייתה כתבה על הטנקים שלנו בערוץ החדשות הרוסי לפני כחצי שנה, בקיץ, כאשר כיתרנו את העיר הפלסטינית ג'נין. אני והצוות שלי היינו בתוך הטנק במשך שלושה ימים בלי שיכולנו לצאת." במכתב אחר סיפר: "בארבעת החודשים האחרונים אנחנו תופסים קו ליד בית לחם, ונהיה פה עוד חודשיים. לאחר מכן נצא לאימון, ואחריו נתפוס קו ברמת הגולן. למרות שהשירות לא קל ולא הכי בטוח – אני אוהב אותו, רכשתי הרבה חברים בצבא ואנחנו מאוד מגובשים, דבר שעוזר להתגבר על הקשיים היום-יומיים." אלכסיי עמד להשתחרר מצה"ל בתוך חמישה חודשים וכבר תכנן את הצעד הבא: לימודי סיעוד באוניברסיטה העברית בירושלים – מקצוע שהיה תפור למידותיו ולאישיותו. בשיחתו האחרונה עם אמו שנערכה בערב שבת, סיפר אלכסיי כי הוא עתיד לצאת לחופשה בתחילת השבוע, וציין כי הוא מוטרד מכך שהוא יוצא, ואילו החברים נשארים ברצועת עזה. שעות ספורות לאחר מכן, נגדעו חייו. אלכסיי נפל בפעילות מבצעית סמוך לדוגית ביום י"ג באדר א' תשס"ג (15.2.2003). אלכסיי וחבריו לטנק עשו את דרכם אל אחת העמדות שבצפון רצועת עזה, עת עלה הטנק על מטען במשקל של כמאה קילוגרמים. האש שפרצה כתוצאה מפיצוץ המטען גרמה לתחמושת שבטנק להתלקח ולהתפוצץ אף היא, וכל יושבי הטנק נהרגו במקום. עם אלכסיי נפלו סמ"ר דורון כהן – חברו הטוב, סמ"ר איתי מזרחי וסמל נועם בהגון. הקרקע הבוצית שבאזור הפיצוץ מנעה גישת כבאיות למקום. רק לאחר שהפסיקה התחמושת להתפוצץ, הצליחו הכבאים לכבות את האש באמצעות מטפי כיבוי ידניים, והטנק הפגוע נגרר בסיוע דחפורים ליישוב דוגית הסמוך. שעתיים נוספות חלפו בטרם חולצו גופות הלוחמים. באזור האירוע התגלה מאוחר יותר מטען נוסף, אשר נוטרל על ידי חבלנים. אלכסיי, בן עשרים ואחת בנפלו, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. הותיר הורים ואח, חייל אף הוא. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.
