בלייר, משה

משה, בן ברכה ודוד, נולד ביום י"ד באב תש"ז (31.7.1947) באיטליה, ובשנת תש"ח עלה ארצה עם משפחתו, אשר התיישבה בחיפה. את לימודיו היסודיים השלים בבית-הספר "שלווה", והמשיך בבית-הספר התיכון העירוני א' שבחיפה. משה, או "בלייר", כפי שנהגו לקרוא לו חבריו, היה חבר פעיל בתנועת הנוער "מחנות-העולים" והתבלט במסירותו הרבה, הן לחבריו והן למחנכיו, להם שימש כמדריך שנים ארוכות. אהבתו לטבע ולנוף הארץ לא ידעה גבול. את כל שעות הפנאי שלו הקדיש לטיולים בהרי הכרמל ובשאר חלקי הארץ, בחן צמחים, ציפורים וחיות וקרא ספרים העוסקים בתחביבים אלה. לדברי חבריו "היה בעל אישיות תוססת. יחד אתו היה תמיד שמח. הוא היה משרה אווירה עליזה ונינוחה סביבו, בחוש ההומור המפותח שלו וביצר החברות הטבוע בו". משה גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1965 והתנדב לחיל האוויר. הוא עבר את מבדקי הטיס והספיק להתנסות בטיסת סולו בפייפר. רצה הגורל והוא נאלץ לעזוב את חיל האוויר. לאחר שבלע את הגלולה המרה, שכן בזאת נבלמו שאיפות ילדותו, החליט להצטרף לחיל השריון. במסגרת שירותו בשריון עבר שורה של קורסים עד שהוסמך כקצין שריון, והשתתף במלחמת ששת-הימים. במחצית פברואר 1968, סיים את שירות החובה ויצא אל החיים האזרחיים. "מוישיק", אומרת פנינה אשתו, "היה עקשן גדול ובעל רצון של ברזל, וכשהחליט ללמוד הנדסת-מכונות בטכניון שבחיפה, עשה זאת, כדרכו, על הצד היותר טוב". בו בזמן גידל ופרנס את משפחתו, שהתרחבה עם הולדת ילדיו, דנה, ורן, בזה אחר זה. בשנת לימודיו האחרונה, לאחר שהשיג ציונים גבוהים, התקבל לעבודה במעבדה לאנרגיה בטכניון. "הוא לא ידע עד כמה אקטואלי היה מחקרו", אומרת אשתו. לאחר שסיים את לימודיו, התקבל לעבודה במפעל דשנים במפרץ חיפה ועבד שם עד פרוץ מלחמת יום-הכיפורים. על אישיותו מעידים חבריו לעבודה, ש"אם כי היה עיקש ובעל אופי תקיף, היו בו גם עדינות וטוב-לב בלתי נדלים. מעולם לא סירב לעזור לחבר נזקק". במלחמת יום-הכיפורים שירת כסמ"פ טנקים ברמת-הגולן. ביום י"ז בתשרי תשל"ד (13.10.1973), נפגע מפגז מרגמה ונפל. משה הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבחיפה. השאיר אחריו אישה, בן ובת, הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן. במכתב תנחומים שנשלח למשפחה השכולה, כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "משה הוגדר כקצין אחראי, מסור, בעל כושר ביצוע מעולה, ואהוב על הכל".