בלט, אברהם (אברמל’ה)

אברהם, בנם יחידם של לאה ואליעזר, נולד ביום י"ז בתשרי תרפ"ו (5.10.1925) בפולין, בעיירה וולברום שבמחוז קיילצה. בהיותו בן שנתיים עברה המשפחה להתגורר בעיר בנדין, אף היא באותו מחוז, שם למד אברהם והתחנך. הוא היה ילד טוב ושקט, בן תפנוקים שהוריו הרעיפו עליו חום ואהבה. כשהיה בן שש החל ללמוד ב"חדר" והתגלה כתלמיד שקדן וחרוץ. המשיך את לימודיו בבית הספר העממי והחל בלימוד פנקסים, אלא שבהגיעו לגיל 14 פרצה מלחמת העולם השנייה ולימודיו הופסקו. ערב הפלישה הנאצית ישבו בבנדין כ-27,000 יהודים. הגרמנים נכנסו לעיר ב-4 בספטמבר 1939 ומיד החלו בסדרת מעשי התעללות ורצח בתושבי העיר היהודים. בנדין שכנה בחבל שלזיה העילית המזרחית, אזור עשיר באוצרות פחם בו שכנה התעשייה הכבדה של פולין הכבושה. הגרמנים, שנזקקו לידיים עובדות, דחו את השילוחים של יהודי האזור למחנות ההשמדה, ויהודי בנדין נוצלו במסגרת מחנות העבודה של האס.אס. ובתעשייה בסדנאות ("שופים") שהוקמו בעיר. רבים מן הצעירים נשלחו למחנות כפייה ברחבי הרייך. בשנים הבאות שולחו יהודי העיר למחנות השמדה, שם נספו רובם. עד שנת 1941 הצליחה משפחתו של אברהם להישאר מאוחדת בעיר מגוריה, אך אז נתפרדה החבילה. אברהם נלקח מעל הוריו ונשלח במשאית לאי-שם. תחילה עוד קיבל מהם ידיעות, אך לאחר זמן נודע לו כי הוצאו להורג בתאי הגזים. בן 16 היה כשהחל לנדוד ברחבי הרייך, יתום וגלמוד, מובל ממחנה ריכוז אחד למשנהו. הוא עבד עבודות כפייה, סבל קור, רעב ותחלואים, ולבסוף הגיע למקום הנורא מכול – אושוויץ. בקושי רב הצליח לשרוד את התופת תחת איום תמידי של מוות, וימים רבים התקיים רק ממרק דל עשוי מקליפות רקובות. באושוויץ הועסק בעבודת פרך של סיקול אבנים על יד תחנת הרכבת, כשהוא נאלץ לצפות במשלוחי האדם המובלים לשרפה. בדרך נס ניצל משם, ואחר הועבר למחנה אחר בקרבת בוכנוואלד. בהגיע השמועה על התקרבות הרוסים לעבר גרמניה, החלו הנאצים בנסיגה חפוזה. האסירים, רובם יהודים, הובלו בטורים ארוכים במסע רגלי מפרך בקור העז, ביערות מכוסי שלג, במה שכונה "צעדת המוות". המסע נמשך כשישה שבועות ללא מנוחה, שינה ומזון. בדרכם נקרה להם מחסן ובו גרגירי חיטה. המון האדם התנפל על השקים יקרי המציאות ובתוך ההמולה והדוחק היו גם נפגעים בנפש. אברהם, שרגלו היחפה קפאה, ביקש את נפשו למות, אולם חבריו תמכו בו, המריצוהו ועודדו אותו להמשיך. הוא החזיק מעמד עד שהובא לבית החולים, וכך ניצל. בתום המלחמה, לאחר שהתאושש מעט וכוחותיו שבו אליו, היה אברהם אחד מ-15 צעירים וצעירות שייסדו את קבוצת ההכשרה הראשונה שקמה בגרמניה לאחר השואה – "קיבוץ בוכנוואלד". הרעיון להקים קיבוץ הכשרה נולד עוד בתקופת המלחמה אצל קבוצת אסירים במחנה, דתיים וחילונים יוצאי גרמניה ופולין, רובם בעלי רקע חלוצי או נטיות ציוניות. הם החלו את הכשרתם בחווה גרמנית באזור ויימר ולאחר מכן עברו מערבה לבוואריה, שם פעלו במשך שלוש שנים. חברי הקבוצה העפילו ארצה באונייה "נתן א'", שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה" ויצאה מנמל בארי שבאיטליה ב-27 באוגוסט 1945 כשעל סיפונה 73 מעפילים, חברי תנועות חלוציות. ביום 8 בספטמבר 1945 הגיעה האונייה לחוף קיסריה, ובטרם הצליחו הבריטים לאתרה הורדו המעפילים והתפזרו ברחבי הארץ. בהגיעם לארץ הצטרפו חברי "קיבוץ בוכנוואלד" לקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן, שם שהו כשנתיים. אברהם היה לחבר המשק, הסתגל לתנאים החדשים וחיש מהר כבש לו ידידים ומכרים. עלם תמיר היה, בעל גוף חסון ועיניים יוקדות, שלבו רחב והוא נכון לעזור לכל דורש. אהוב היה על כולם, אך בשל אדיקותו הדתית לא מצא בקיבוץ את מקומו ולאחר חצי שנה, במהלכה למד עברית, החליט לעבור לתל אביב. תחילה הסתובב ברחובות בלא קרוב או ידיד, עד כי בדרך מקרה נזדמן לו אחד ממכריו וזה הכניסו לעבוד בבית הדואר המקומי. זמן מה לאחר מכן עבר לעבוד בבית דפוס. הודות לכשרונו ולמרצו עלה בידו בזמן קצר לקבל מושג בתחום החדש, ואף קיבל לידיו את ניהול מכונת הליטוגרפיה. מחסור בעבודה אילץ אותו לעזוב גם עבודה זו והוא עבר לעבוד בבית החרושת של לוין אפשטיין בבת ים, כשברקע מתגברות פעולות האיבה והסכנה הולכת ומתקרבת. בעברו מחדר עבודתו לחדר האוכל היו כדורי האויב מתעופפים מעל לראשו, ופעם אחת אף חדר כדור למכונה עליה עבד. גם בחדרו שבשכונת שפירא שרקו הכדורים בלילה מעל חלונו ולא נתנו לו מנוח. אברהם לא פחד ולא נרתע, וכחבר פלמ"ח נאמן תרם את חלקו לשמירה ולהגנת גבולות תל אביב אל מול ערביי יפו. במרס 1948, משיצא צו הגיוס, התייצב אברהם בין הראשונים. הוא צורף לחטיבת "הנגב" של הפלמ"ח – חטיבה מספר 12 ב"הגנה" – והוצב בגדוד השני ("הנגב הצפוני"), שלוחמיו התפזרו ביישובי הנגב הנצור. בראשית המלחמה נשלח לבארות יצחק, מיישובי הקיבוץ הדתי בנגב הצפוני, שם עבר אימונים והכשרה. הודות להצטיינותו נשלח עם מחלקתו לסייע לכפר דרום, ונטל לעצמו את התפקידים המסוכנים ביותר. כפר דרום, יישוב יהודי סמוך לעזה, היה בין אחת-עשרה הנקודות העבריות שעלו להתיישבות במוצאי יום הכיפורים תש"ז (אוקטובר 1946). בשל מיקומו האסטרטגי על כביש החוף היה היישוב היהודי הראשון שהותקף, עוד קודם לסיום המנדט הבריטי. ברשימות שכתב לקרוביו מתאר אברהם בלשון ציורית והומוריסטית את חוויותיו בכפר דרום ומדמה את הרובה, ממנו אינו נפרד לרגע, לבת זוגו הנאמנה: "… ובאמצע הלילה כשהכול מסביב ישן נשמעים רק יללות התנים ונביחות כלבי השכנים. בשעה שהירח טובל עצמו בעננים ונושבת רוח ים קרירה לוקח אני את 'אשתי' והולך עמה לטייל בסביבה. אחרי זמן מה אנו נשכבים בין העשבים לשמוע כל רשרוש קל ואז, תוך כדי שכיבה, אני מספר לה על עברי, על הקורות אותי ועל חלומותיי ושאיפותיי בעתיד. היא שומעת אותי אולם אינה עונה לי דבר. היא נאמנה ונשמעת לי, אני נותן לה רק לחיצה באצבע וכבר היא עושה את המוטל עליה לעשות… היא בצ'כוסלובקיה נולדה, לא זמן רב בארץ, באה ארצה דרך גרמניה 'בלי להיות בקפריסין', וזה כשלעצמו מראה על עד כמה היא חרוצה וכוחה גדול. ביחס ליופי אין דברים לומר, היא זקופה כמו מקל 'פיגורה' ופה למעלה צר, והולכת ורחבה כלפי מטה. לפעמים היא יורקת אש ויכולה 'מת לעשות חי'… את החלק הגדול מעת לעת מבלה אני אתה, ביתר הזמן אני קורא ספר, משחק בשח-מט או קלפים… כך אני מבלה את הימים. תמיד היה לי קשה להבין כשלמדתי שרבי עקיבא חי במערה מתחת לאדמה, איך זה אפשרי? אולם כעת הנני מבין היטב את אפשרות הישיבה מתחת לפני האדמה." ביום ב' באייר תש"ח (11.5.1948) הותקף כפר דרום בידי יחידות של "האחים המוסלמים" שפעלו תחת הפיקוד הצבאי המצרי הסדיר. בהתקפתו העזה הסתייע האויב ברכב משוריין, וההפגזה הכבדה שנחתה על היישוב הרסה את בתיו ואת ביצוריו. אברהם וכמה מחבריו נפלו כאשר פגז פגע בגג העמדה בה שהו, והם נחנקו תחת עיי המפולת. בן עשרים ושתיים בנפלו. אברהם נטמן למחרת יום נפילתו בכפר דרום. לאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק. למרות המתקפה הקשה הצליחו מגיני כפר דרום לעמוד בפרץ. בלחימתם הבלתי נלאית ובעמידתם העיקשת במשך ימים ולילות ארוכים הצליחו לעכב את הפולשים, והעניקו למגיני הנגב והדרום פרק זמן יקר להתארגנות כדי לבלום את המצרים. כפר דרום פונה בחסות החשיכה בקיץ תש"ח. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.