בלחש, קלמן

בן אברהם-אבא והינדה. נולד ביום י"ג באדר א' תרפ"א (21.2.1921) בעיר בנדזין אשר בפולין. למד ב"חדר" בעיר מולדתו ובבית ספר יסודי פולני, כמקובל באותם הימים. השתייך לדור של ה"החלוצים" הממשיכים, אשר נולד ופעל בפולין בין שתי מלחמות העולם, דור שחזה מבשרו את השואה ואת תקומת ישראל במדינתו. בגיל צעיר מאד הצטרף לתנועת הנוער "גורדוניה" ושם קנה לו שם של נער פעיל, ברוך כשרונות וחבר מצוין; זה היה כאשר התחיל בעבודת ההדרכה. בשנת 1938 יצא להכשרה בעיירה לא הרחק מלודז', אך עם פרוץ מלחמת העולם השניה התפזרו חברי ההכשרה ואז התחיל פרק חדש בפעילות הציונית כשזו עברה למחתרת. מובן שקלמן היה שותף לעבודה זו, אשר מטרתה היה לטפח את הניצוץ הלאומי ולקיימו – ובעיקר בקרב הילדים. אז ארגנו קבוצות לימוד בכל הגיטו, והילדים, אשר נאסר עליהם ללמוד בבית ספר, מצאו בחברי תנועת הנוער (וקלמן ביניהם) את מדריכיהם ומוריהם. בשנת 1940 הוטל על קלמן לאחד את נציגי "גורדוניה" (מזכירות החווה) ולהקים חווה חקלאית אשר מטרתה היתה להקנות הכשרה מקצועית לנוער היהודי. חווה זו, שהוקמה ברשות השלטונות, הפכה במשך זמן קצר למוקד הפעילות הציונית, החברתית והמחתרתית בקרב יהודי בנדזין. קלמן היה אחד מעמודי התווך של עבודה חינוכית זו גם בפעולות הקשר ההדוק בין המחתרת בגיטו בנדזין לבין החווה אשר תחת פיקוחו. בשנת 1942 נודע למזכירות החווה על קיום רשימת אנשים שנועדו ל"משלוח". הוחלט איפוא שיש לחסל רשימה זו וקלמן לקח חלק בפעילות שסופה היה הצלחה. קלמן היה בין ראשוני המקבלים אשרת כניסה לפרגוואי, שפירושה היה הצלת חיים – אך הוא ויתר על זכות זו ונשאר בחווה עם השאר. פיקחות עממית, רצון עז לחיות אך גם אחריות ללא סייג ציינו אותו וגם בתנאים הקשים ביותר ידע לשמור על קור רוח ומזג טוב. באוגוסט 1943 באישון לילה, הודיעו חברים-שומרים כי גרמנים מקיפים את החווה – ולפנות בוקר הוסעו כל חברי החווה במכוניות אל הרכבת בדרך לאושוויץ. בתוך הרכבת עשה קלמן תכנית בריחה: הוא היה הראשון לפרוץ בתנאי שגם עדה (חברתו – ולאחר מכן רעייתו) תקפוץ אחריו. אך היא סרבה לעשות כן מפחד יריותיהם של הגרמנים. כשהפרידו הגרמנים בין הגברים והנשים עוד הספיק קלמן לקרוא לעדה: "את חייבת להישאר בחיים; אנו מוכרחים עוד להיפגש" – ובהבטחה זו נשאה עדה את כל סבלות המחנה. לאחר זמן הועבר קלמן למכרה הפחם בגינטר-גרובה. בהתקרב החזית וכשהתחילו הגירושים מערבה ברח קלמן וחזר לבנדזין, בתקווה להיפגש עם עדה אך הוא לא מצא אותה שם. היהודים המעטים שניצלו סיפרו לו כי ברומניה עדיין קיים ישוב יהודי ואז יצא לשם – ושוב במטרה למצוא את עדה, אלא ששוב לא מצא אותה. כשהגיע קלמן לבוקרשט הצטרף לקבוצת פעילי "הבריחה". שם קיבל אשרת כניסה לארץ, אולם גם הפעם ויתר על כך והמשיך לחפש את עדה שאהבה נפשו. רק בראשית 1945 מצא אותה בגרמניה. אז יצאו שניהם לביירוט, לאיזור הכיבוש האמריקאי – וקלמן המשיך בפעילותו הציונית כשהוא מארגן את הנוער שהתחיל להגיע מגרמניה בדרכו לארץ. בשנת 1947 קיבלה עדה אשרת כניסה לארץ (סרטיפיקט) והוא ליוה אותה למרסיי, כי לאחר שנות פעילות בתנועה לא זכה קלמן למה שזכתה עדה והוא נאלץ לנסות ולעלות בלי סרטיפיקט בדרך לא חוקית. הצרפתים אסרו אותו ולאחר מכן שוחרר והגיע לפריז כשאין פרוטה בכיסו. רק במקרה פגש שם בשני שליחים ארצישראליים שעזרו לו להגיע לארץ כחודש אחרי עדה. תחילה נקלטו במשמר השרון ולאחר מכן עברו לשבת בטבעון, אך עברו רק שבועות מספר ומלחמת הקוממיות פרצה. הוא גויס והשתתף במלחמה עם השאר ואחרי שחרורו החל להתבסס בביתו ובמשפחתו. היה בעל ואב למופת וקנה לו ידידים אשר אהבוהו והוקירוהו בשל לבביותו, שכלו הישר וחיוכו הטוב. בטבעון לא המשיך בפעילות ציבורית אך נשאר נאמן לדרכו ולתנועתו – ולשמחתו לא היה גבול על כל הישגיה. בפרוץ מערכת סיני השתתף גם בה ולאחר מכן שב לביתו והמשיך את חייו בחיק משפחתו ובחוג ידידיו. לפני מלחמת ששת הימים התנדב קלמן לצה"ל יחד עם רכבו וביקש שיטילו עליו את התפקידים הקשים ביותר, כי מוכן היה לתת את כל כולו למען המולדת. אך ביום א' בסיון תשכ"ז (9.6.1967), הוא היום החמישי לקרבות, מת במחלתו והניח אשה ושתי בנות. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בקרית טבעון.