fbpx
בלומנקרנץ, בני

בלומנקרנץ, בני


בנם של רות ומרדכי נולד בחג החנוכה ה' טבת תשמ"ד 11.12.1983 בתל אביב. ילד שני אחרי אחותו הבכורה טלי ואח לשי שנולד שנה ושלושה חודשים אחריו. מגיל צעיר בלט כשרונו בשני תחומים: ציור וספורט. אלה ילוו את חייו לאורך השנים. למד בבי"ס יסודי איילון בתל אביב, שיחק בקבוצת הכדורסל בני יהודה-איילון שם שימש כרכז ונבחר לשחקן המצטיין באותם ימים. במקביל השתתף בני בתחרויות ציור במסגרת השירות הבולאי ובכיתה א' זכה בפרס על עיצוב בול מטעם עיריית חיפה. המשפחה עברה לגור בקרית קרינצי ברמת גן, שם המשיך את לימודיו בבי"ס ויצמן ומאוחר יותר סיים את לימודיו בתיכון בליך. באותן שנים הרבה לשחק כדורגל בקבוצה השכונתית ופיתח את תחום הציור בנושא קומיקס וקריקטורות. בסיום התיכון, בספר המחזור אייר בקריקטורות את חבריו לכיתה. מעבר לכל הייתה בו אישיות כובשת. התכונה הבולטת היתה מידת האנושיות בה ניחן. נתינה אינסופית, לב רחב, כבוד ועזרה לזולת. תמיד היווה מוקד חברתי לסובבים אותו. במרץ 2003 התגייס לצבא, שירת בגדוד נחשון, בחטיבת כפיר. כבר בתחילת דרכו הצבאית בלטה אהבתו הגדולה ליחידה. בני ניחן בכריזמה וביכולת למשוך אחריו חיילים. בסיום המסלול יצא לקורס מכי"ם (מפקדי כיתות) ולאחריו שימש כמפקד בפלוגת חוד של הגדוד וסיים את שירותו כרס"פ בפלוגה. לאורך כל שירותו ובתפקידים השונים שביצע שמר בני על רמת ביצוע ומקצועיות גבוהה, הקפיד להינות מהשירות, מהתפקיד והנחיל רוח זו גם בקרב הסובבים אותו. המסירות והדאגה לחיילים ברמה האישית הביאה רבים מחייליו להעריך את פועלו ולהעריצו. בסיום השירות הצבאי נסע לטיול בדרום אמריקה ונרשם ללימודי תקשורת ושיווק במכללה למינהל בראשון לציון. בשנה השנייה ללימודיו, בתקופת מבצע עופרת יצוקה נקרא לשירות מילואים באזור טול כרם בין הישובים אבני חפץ ועינב. במסגרת שירות המילואים, בעת ביצוע משימה מבצעית, נהרג בתאונת דרכים. בני אושפז במרכז רפואי רבין בפתח תקווה, לאחר שלושה ימים בהם נאבק על חייו, נפטר מפצעיו. סמל ראשון בני בלומנקרנץ נפל בעת שירותו ביום כ"ט בטבת תשס"ט (25.1.2009). בן עשרים וחמש היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין קרית שאול, תל אביב. הותיר אחריו הורים – רות ומרדכי, אחות טל ואח שי. אחרי נפילתו הועלה לדרגת רב – סמל. בני הונצח בכמה מקומות – באנדרטת הנופלים של חטיבת כפיר, בצומת כפיר שבעפולה, בבית יד לבנים ברמת גן, ביד זיכרון וגבורה לבני גוש דן, במחנה דורי – בבסיס תל השומר, באנדרטת הנופלים במכללה למינהל בראשון לציון, "בשביל בני" – שביל בסמוך למערת הנזירים ליד מודיעין ובאנדרטת "עץ החיים" שבמכון הלב בבית החולים שיבא בתל השומר. כתב חברו שי נצר לקראת יום הזיכרון 2013 "יום הזיכרון ואני חושב על בני. אני חושב שכל מהות הקשר בינינו התבססה על להיות באותו המקום, באותו הזמן, באותו הגיל. בדרך כלל זה קרה בכלל בטעות. לא קבענו להיפגש בשעה זו וזו. כל אחד מאיתנו הגיע עם חברים אחרים, אבל בני ואני מצאנו את עצמנו יושבים על המדרגות האחוריות בישבן של העולם חולקים סיגריה, חולקים מחשבות, מסתבר שחולקים גם זיכרון. בפעם הראשונה שנפגשנו היינו ילדים בני 16. הקפצנו טקילה עם ספרייט ועישנו בסתר שתי סיגריות רצוף. היינו תיכוניסטים הרפתקנים שמשתייכים לשתי קבוצות חברים שאסף איחד. הם מתיכון "בליך" רמת-גן, ואנחנו מתיכון "קלעי" גבעתיים. בצבא היה בני לוחם ב "נחשון", ואני ג'ובניק בקריה. באופן טבעי נפגשנו אז כמו שחברים חיילים, אחד קרבי ואחד ג'ובניק, יכולים להיפגש. מסיבות חיילים בסופ"ש. עברו כמה שנים ובין לבין קרה שנפגשנו באיזה בר בתל-אביב בשעות הקטנות של הלילה או ביום הולדת של חבר משותף. לפעמים זה קרה ככה סתם באמצע הרחוב, בדרך לעבודה או בחזרה מההורים. בדרך לקנות סיגריות בפיצוציה או בדרום אמריקה בברילוצ'ה שבארגנטינה, כשאני התלבטתי מה לאכול, בני יצא מאיזו פינה חשוכה לא קשורה לעולם עם שניצל ביד. זה לא השניצל ולא הסיגריות. זה לא המסיבות חיילים, וזה לא הגורל הזה שבאותה הדקה הביא אותי ואותו לחלוק את אותה בלטה מרוצפת ומצויירת ביבשת אחרת בלי שבכלל הסתנכרנו. זה יותר. הרבה יותר. זה יותר מרגע אחד או אוסף רגעים. זאת דרך חיים. דרך החיים של בני. שלושה שבועות לפני התאונה נפגשנו במקום ששנינו הכי אוהבים. בים. זה היה ביום חורף עם שמש וגלים. בני יצא מהמים עם הגלשן וקלט אותי. הוא מתחיל להתקרב אלי, ואני מתרומם לנוכח המעמד. בעוד רגע יהיה חיבוק ונשיקה גברית. בני מחייך, לא אלי, באופן כללי פשוט מחייך, הוא מבסוט על החיים. אני מחפש מצית ובינתיים בני סידר לעצמו משענת על החול והתיישב. יש לו טלפון. זה הבוס שלו. "בני! איפה אתה? אתה לא בעבודה!"- שומעים את צעקות הבוס גם בחוף. "תרגע בוס…אני כן בעבודה…"- בני לא מתרגש, ובטח לא מרים את הקול. "אתה לא בעבודה! אני פה!"- הבוס דוחק את בני לפינה. "בוס אני בעבודה, תאמין לי שאני בעבודה. אבל פשוט זאת עבודה אחרת. אני אדבר איתך אחר כך. עכשיו אני בדיוק עובד על השיזוף…"- בני מסיים את השיחה ושנינו נקרעים מצחוק כזה שעדיין מתגלגל אצלי בראש. אני רוצה לשאול אותו איך המים, איך בכלל אפשר לגלוש בקור הזה, ואם הוא לא מודאג שיש מצב ואין לו עבודה. אני רוצה לשאול איך הוא תמיד עם החיוך הזה על הפנים, אבל בלי ששאלתי הוא ענה לי. "פשוט גן עדן פה תאמין לי…"- בני זורק לאוויר ומדליק את השכטה… כדי שתבינו אני רוצה להגיד לכם שבני היה כמוכם. ממש ממש כמוכם. הוא עבד במשמרות, הוא גלש בים, הוא עשה מילואים, הוא עישן ושתה, הוא קבע עם חברים, היו לו חלומות, והוא עשה מלא טעויות. ממש ממש כמוכם. כמוכם אבל טוב פי מאה. פי מיליון. מי שהכיר את בני ידע שהוא מלאך, אבל גם מי שלא הכיר אותו ורק הסתכל עליו לרגע הבין שזה בחורצ'יק במהדורה מוגבלת מאוד. מכל שיחה איתו היה אפשר ליצור חומר לקומדיה רומנטית שוברת מוסכמות וגבולות. כשכולם היו עסוקים עם כולם, לבני ולי היו עשר דקות משלנו. שאלנו אחד את השני מיליון שאלות וקפצנו מנושא לנושא בלי להחליט מה החלטנו. אני חושב שצחקנו ממינימום מילים. יש הרבה דברים עצובים במוות, אבל הכי עצוב זה שיש היררכיה ומעמדות לכאב. אבא, אמא, אח, אחות, החבר הכי טוב, והאהבה שנשארה שקטה ובודדה. לזה שלמד איתו אחרון למבחן ושניהם בכלל נכשלו, למי שחלק איתו משמרת אחרונה בקפה אבל בעיקר שתו בירה, לזה שקיבל את הטלפון האחרון ממנו אבל לא היה זמין, או זה שנתן לו את הרכב. אני זוכר שאחרי שנה הסתכלתי בזיכרונות של הפלאפון על השם שלו. רציתי כל כך להתקשר. רציתי להגיד לו שזה יום לים ושאולי ניפגש. רציתי להגיד לו שהחברים שלו זוכרים כל הזמן לא רק בימי הנצחה מרגשים שאני לא הולך אליהם. יש אנשים שאתה פוגש בחיים וברור לך שלא תשכח אותו לעולם. בני בלומנקרנץ היה אחד כזה" כתב אביחי ניזרי, מפקדו של בני שיר "אתה כבר לא תחזור" אתה כבר לא תחזור, תראה איך שהפכנו לילדים זקנים, שפוחדים משינויים. הלב כבר לא פועם באותו הקצב הכי קשה לי זה בערב. אתה כבר לא תחזור, הגעגוע מגרד, והזיכרון, תמונה שהתכסתה. אבק שלא יורד. אנחנו היינו בצבעים ובשלושה מימדים, ועכשיו מימד אחד אפור ולבן ושחור. אתה כבר לא תחזור, לבוש טי שירט מיריד המעצבים, שקיות שקופות מהקיוסק, ומפתחות של המכונית מחזיק בפרלמנט כחול, וארבע פחיות קרות, אפילו שהיית יכול כבר לקנות בקבוק גדול. אתה כבר לא תחזור, לנשום סיגריה אחרונה, בסתם שיחה שנמתחה, משקיעה עד לזריחה.  מתחלקים בחלומות,  מסתכלים לתקרה,  שוכבים על הגב, מבטיחים להישאר ולתמיד כמו שאנחנו עכשיו. אבל אתה כבר לא תחזור, אפילו שלפעמים אני עדיין מדמיין שכן.

דילוג לתוכן