בלום, עמיר

בנם הבכור של זהבה ומיכאל (מיקי). עמיר נולד בדימונה ביום ט' בטבת תשל"ב (27.12.1971). אח בכור של עדי, ערן-יצחק ועמית. עמיר היה תינוק חייכן ונוח, שבחן את העולם בעיניו הגדולות ומילא את הבית באהבה, בשמחה ובאושר. משחר ילדותו ידע להעסיק את עצמו; עיין בספרים, הרכיב פאזלים ובנה מגדלים ומכוניות מלִבני לגו. הוא חלק בשמחה את צעצועיו עם חבריו ועם אחיו. היה סקרן מאוד, ולעתים פירק משחקים כדי ללמוד כיצד הם בנויים. עמיר גילה תושייה ולא פחד מדבר. "זכור לנו שבגיל חמש בערך," מתארים הוריו, "הוא חזר מהגן והיה עם מטפלת בבית (אנחנו עדיין היינו בעבודה). השן שלו כאבה. הוא לא היסס, ניגש לשכן ממול, רופא שיניים וידיד המשפחה. התיישב על כיסא הטיפולים וביקש שיטפל בו. 'אבא ואימא יבואו וישלמו לך,' אמר לרופא. בהזדמנות אחרת חשקה נפשו בספגטי. הוא ניגש לשכנה, ביקש הוראות הכנה ובישל ספגטי 'ללקק את האצבעות'." בבית כונה בחיבה "עמירי", ובין חבריו "בלומי" או "בלום". ילד שובב, חברותי ואהוב, בבית הספר ובשכונה בדימונה; תמיד מוקף חברים ונכון לעזור. עמיר למד והתחנך בבית הספר היסודי "נווה" בעירו. היה תלמיד מוכשר ומצליח וזכה להערכת מוריו. עם סיום בית הספר היסודי החליט להצטרף לפנימייה הצבאית בחיפה. כל ניסיונות הוריו לשכנע את הנער המתבגר להישאר בבית, עלו בתוהו, כי כשעמיר הציב לו יעד – דבר לא עמד בדרכו. בצר להם, הזמינו ההורים שכן, בוגר הפנימייה הצבאית, שישוחח איתו ויספר לו על החיים בפנימייה ועל הלימודים ב"ריאלי"; שיבהיר את היתרונות ואת החסרונות במגורים רחוק מן הבית ויציג את הקשיים הצפויים. בתום השיחה הארוכה, אמר עמיר בנחישות: "אם חשבתם שהוא ישכנע אותי לוותר על הפנימייה – טעיתם. השיחה רק חיזקה את רצוני, המריצה ואתגרה אותי." בתום לימודיו בפנימייה הצבאית ובתיכון "הריאלי" בחיפה, התגייס לצה"ל ב-9 בנובמבר 1989. הוא שירת כלוחם בחטיבת השריון "כפיר" (500), גדוד "לביא". בהמשך עבר קורס קצינים והחל שירות קבע ארוך. עשר שנים נשא בתפקידי פיקוד ברצועת הביטחון בלבנון; ראשית פיקד על טנק ובהמשך עמד בראש מחלקה ופלוגה בלבנון. מאוחר יותר מונה לסגן מפקד גדוד שריון בגזרת עזה. עמיר הוביל את חייליו באימונים ובפעילויות מבצעיות, והם נחלו הצלחות בהיתקלויות מול האויב. בדרך גם איבד חיילים וחברים קרובים. היה מפקד מקצועי, ישר וערכי, וזכה להערצת חייליו ולהערכה ממפקדיו. מנהיגותו התבטאה בדוגמה אישית, באהבת החיילים ובדאגה לצורכיהם. הם צייתו לו מתוך כבוד והערכה ולא מתוך מורא. רועי אנגל פקודו כתב: "היה לי הכבוד לשרת תחת עמיר שנה וחצי. הייתי בצוות שלו בטנק, ממש 24 שעות ביחד. בלבנון, ברמת הגולן ובשטחים, ידענו כל הזמן (חברי הצוות) שאיתו אנחנו בטוחים. הוא נתן לנו תחושה של ביטחון. בן אדם מדהים, היה כיף לשבת איתו לצחוק והיינו צוחקים הרבה. היה כיף להקשיב לו והוא הבין בכל דבר. והכי חשוב, היה לו כל כך אכפת מהחיילים." במהלך השירות התקדם עמיר לדרגת סגן-אלוף, וביצע מגוון תפקידי פיקוד ומטה ביחידות שדה לוחמות בחטיבות השריון 460 ו-500. במהלך שירותו סיים לימודים לתואר ראשון במשאבי אנוש ומנהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון ולתואר שני בממשל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בר אילן. כמו כן, היה בוגר המכללה לפיקוד ומטה (פו"ם), לאחר שנה במגמת "ברק". בספטמבר 1998 נשא עמיר לאישה את שרה חברתו והם בנו את ביתם במודיעין. ב-2001 נולדה שיר בִּתם הבכורה, אור נולדה ב-2003 ועידו נולד בשנת 2006. בשנת 2002 קודם לתפקיד ראש ענף שריון במרכז לאימונים באש מל"י (מרכז לאומי לאימונים ביבשה) בבסיס "צאלים" – שם הכין תכנית אימונים, חנך והדריך מפקדים ויחידות, וגם ניהל תרגילים מורכבים באש חיה. מ-2004 כיהן כראש ענף הדרכה ואימונים של פיקוד מרכז, ניהל תקציב אימונים בעלויות של מאות מיליוני שקלים וניהל את שטחי האש של הפיקוד. ב-2008 החל לשרת כראש ענף מחקר במחלקת הבטיחות של צה"ל, ומשנת 2009 ועד מותו כיהן עמיר בתפקיד ראש ענף בטיחות בדרכים (רע"ן בב"ד); הוא נשא באחריות כוללת לניהול התחום בצה"ל, ובכלל זה כתיבת הוראות בטיחות, ניהול ידע, קידום תכניות הדרכה וקורסים לחיילים ולמפקדים, ביצוע תחקירי תאונות דרכים ולמידה מהם, תיאום בין גופים בצה"ל ומחוצה לו, לרבות שיתופי פעולה עם ארגונים כמו הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ועמותת "אור ירוק". עמיר יזם וניהל מחקרים, הִנחה ביקורות ותחקירים. הוא ייחס חשיבות רבה למלחמה בתאונות הדרכים, וסבר שהצלת חיי חיילים על הכביש שקולה להצלתם בשדה הקרב. הוא האמין שהחיילים, האזרחים הצעירים, הם שיחוללו את השינוי בתחום תרבות הנהיגה. מפקדו, אלוף משנה עודד בר מעוז, ראש מחלקת בטיחות בצה"ל, סיפר כי עמיר הכניס לשירות את "הקופסה השחורה" ברכבים הכבדים בצבא. "עמיר ליווה עשרות הורים שכולים שאיבדו את בניהם בתאונות דרכים במהלך השירות הצבאי. … הוא הציב לעצמו מטרה להילחם על חיי כל חייל ומפקד שנוהגים ברכבים צבאיים … והביא למהפך משמעותי, שבא לידי ביטוי בשינוי תרבות הבטיחות בדרכים בצבא ההגנה לישראל." עמיר היה מפקד משכמו ומעלה; הקפיד על נהלים, רציני וקשוח; טבע את חותמו והביא להישגים מרשימים. על פי הנתונים שפרסם הצבא, בעת שירותו בתפקיד הצטמצם שיעור תאונות הדרכים בשירות ובחופשה בעשרות אחוזים. מכריו ראו בו קצין וג'נטלמן, אדם ערכי, מוסרי וצנוע, איש האמת והצדק הפועל ללא לאות למען אידיאלים של שמירה על חיי הפרט והסביבה. מעולם לא חשש להביע את דעתו וניסה לשכנע בצדקתו, ועם זאת כיבד את דעת הזולת, גם אם נגדה את דעתו. עמיר הפגין יכולות וכישורים רבים, הן בארגון הן בביצוע, ודאג גם לפרטים הקטנים. עמיר היה צפוי לסיים את שירותו הצבאי ולפרוש לחיי האזרחות. הוא תכנן להמשיך במאמץ ההסברה לבטיחות בדרכים, בפרט בנוגע לאופניים חשמליים. אהבתו לארץ התבטאה לא רק בשירות הצבאי הממושך, אלא גם בטיולים לאורכה ולרוחבה, ברגל וברכב. עמיר הרבה לעסוק בספורט, בעיקר רכב על אופניים. בוקר אחד התעורר ונתקף כאב פתאומי בשכמות. כשהכאב הטורדני נמשך, הוא נבדק והתגלה הגרוע מכול; הוא לקה בסרטן ריאות ואובחן רק בשלב מתקדם של המחלה, הסרטן שלח גרורות לאיברים אחרים. שרה מספרת: "כשהתבררה חומרת המחלה ישבנו ודיברנו כל הלילה. צחקנו ובכינו. קיבלנו החלטה שלא מבזבזים אפילו יום אחד. נוסעים, מטיילים ונהנים מהחיים כמה שניתן. בוקר אחד, הוא קם ואמר לי 'חלמתי שאני עושה קעקוע'. למרות שהוא שנא קעקועים, הוא עשה קעקוע על הזרוע 'לוחם בסרטן', עם שתי קוביות מזל ליד." במהלך שנתיים וחצי בילו יחד בני המשפחה, טיילו בארץ ובחו"ל. באותה עת נלחם עמיר בסרטן בגבורה, השתתף בניסויים מתקדמים, בתקווה שהמחלה תיבלם, ולא נתן לה להשפיע על תפקודו הרגיל. הוא לא ויתר על עבודתו בצבא והתייצב יום-יום, חרף כאבים עזים, גם בימים של טיפולים כימותרפיים. בבית שידר עוצמה וחוזק והקפיד לשמור על השגרה; בעל אוהב ומפרגן, אב דואג, מחנך ומפנק, אח המתווה את הדרך ומשמש דוגמה, ובן אהוב ואוהב. הוא עודד את יציאת המשפחה המורחבת לנופשים ולאירועי תרבות, והעניק לכולם חוויות ורגעים של אושר. "חיינו את ההווה," הוסיפה שרה, "עמיר לימד אותי להביט בדברים בגובה העיניים, ושזה המצב ועם זה צריך להילחם. … השביע אותי שנמשיך לחיות חיים מאושרים, שנמשיך לטייל ולצחוק ושאגדל את הילדים על פי הערכים שלנו. … קיבלתי מתנה מיוחדת מאלוהים, כי עמיר היה איש מיוחד. … עד הנשימה האחרונה הוא נלחם כמו אריה." בימיו האחרונים אושפז ומצבו הידרדר במהירות, ואולם הוא נותר חד וצלול. הרמטכ"ל רב-אלוף גדי אייזנקוט הודה לו בשיחה טלפונית מרגשת על תפקודו ועל שיתוף הפעולה המיוחד עם המפקדים בשטח: "אלפי משפחות חבות לך את החיים של יקיריהן, אתה הצלת הרבה מאוד חיילים על הכבישים." סגן-אלוף עמיר בלום נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ד באדר ב' תשע"ו (24.3.2016). בן ארבעים וארבע בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במודיעין. הותיר אישה, שתי בנות ובן, הורים ושלושה אחים. על מצבתו כתבו אוהביו: "כי עמוק בפנים אני יודע שחייתי חיים מלאים" (מדברי הפרידה שלו). בהלוויה הושמע, על פי בקשתו, השיר שאהב, "יום מושלם" של לו ריד. שרה קראה את שיר הפרידה שכתב, "חיים מלאים": "נולדתי בתחילת שנות השבעים (במאה הקודמת, המאה העשרים) / 1971, בין מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. / גדלתי במשפחה אוהבת ותומכת, אבא, אימא ושלושה אחים יקרים. / חייתי חיים מלאים. / בתי ספר, פנימייה צבאית, מגיל צעיר במדים. / בלשון המעטה לא הייתי התלמיד הכי מוצלח בתיכון, / אבל היו חוויות ונרכשו מספר חברים, כאלו שמלווים עשרות שנים. / חייתי חיים מלאים. / התגייסתי לצבא. טנקיסט גאה – קצונה, / שטחים, לבנון, הרבה אימונים, / חוויות טובות וחלקן פחות. / הרבה 'שטח', תפקידי פיקוד ומטה, בטיחות בדרכים./ פקודים, מפקדים, חברים לדרך, התקדמות בסולם הדרגות, / 27 שנות שירות, שהם שני שליש מהחיים. / בשיא הצניעות, עשיתי דברים חשובים ומהותיים, / חייתי חיים מלאים. / וטיולים, לימודים, קצת בילויים ובנות, / עד שמצאתי את האחת, היקירה, שתפסה אותי בביצים / ממשפחה טובה, אוהבת, אנשים יקרים. / אהבה וחתונה תוך שנה ועשרה חודשים. / אשתי היקרה, הצלחנו לא רע, / הקמנו בית ונולדו שלושה ילדים אהובים, / לא חושב שהייתי עושה אחרת את הדברים, / וגם אם לא מיציתי לגמרי, זה באמת בסדר, / כי עמוק בפנים אני יודע, שחייתי חיים מלאים." אימו ספדה לו: "עמירי יקר שלנו, ארבעים יום עברו מאז עצמת את עיניך לנצח, ואנחנו – אבא ואני, לא מאמינים. עדיין לא מעכלים את גודל האסון הנורא … לעתים עולה במוחנו המחשבה שזו טעות, או אולי חלום רע. ובעוד רגעים מספר תיכנס גבוה וחסון, לבוש במדים, מחייך, מחבק ומנשק, מתיישב לאכול מהמטעמים האהובים עליך, שהכנתי מבעוד מועד, ותוך כדי מעדכן אותנו מה התחדש, מה התכניות הלאה. משתף, מתייעץ ומקשיב. ואז, המציאות הקשה טופחת על הפנים, ומבינים שמה שנשאר זה ים של זיכרונות. … הרבה דברים עוד לא הספקנו לומר לך, כי חשבנו שיש עוד הרבה זמן. כך לפחות שידרת לנו לאורך כל השנתיים ותשעה חודשים, בהם קיננה בגופך המחלה הארורה והנוראית. … השתדלת להקדיש יותר זמן איכות למשפחה ולהשאיר לנו חוויות רבות בלתי נשכחות. רק לפני שנה טסנו כל המשפחה יחד לקפריסין. הובלת את שיירת הרכבים, טיפסת במעלה הכפרים הציוריים, השתתפת באטרקציות, יצאת איתנו לבלות, נשכת שפתיים מכאבים – אבל המשכת בלי להתלונן. סבלת בלילות, אך עם שחר ידעת להסתיר את הכאב ולהמשיך לחייך, לשמוח, ליהנות, לתכנן, להוביל ולשמש דוגמה ומופת. נתת לנו את התחושה שאתה שולט במצב. … אנחנו שואבים את כוחותינו ממך עמירי. נוכחותך כל כך חזקה. העוצמות ותעצומות הנפש שגילית לאורך כל הדרך ובמיוחד בשבוע האחרון לחייך; העשייה שלך, הנתינה שלך והסיפורים ששמענו מחברים, מפקודים וממפקדים, הרחיבו את ליבנו ומילאו אותנו גאווה." קצין שריון ראשי תת-אלוף שמואל אולנסקי: "בלום ידידי … את שירותך בשריון התחלת בחטיבה 7. … הסיפורים מלאים בגבורה וערכים אך גם באנקדוטות נפלאות של צחוק. … מה שאפיין אותך יותר מכל היו המסירות ואדיקות חסרת פשרות. … אופייך המיוחד, החברות הטובה והאנרגיה החיובית שהקרנת סביבך. … הסברת לי שמבחינתך ליהנות מהחיים זה להמשיך ולתרום בתפקידך המשמעותי ושהכי חשוב לך שהמשפחה האהובה שלך תמשיך להיות כמו בעבר, עם אבא שעובד והכול כרגיל. בתקופות הכי קשות שמרת על אופטימיות, מצב רוח, ובציניות והומור שחור הדפת כל ניסיון להגדיר אותך כחולה. … נשתדל להיות ראויים להמשיך פה את מורשתך." שי בוחניק ודודו גבאי, פקודיו, ספדו למפקד מקצוען, קשוח וקשוב המקפיד נחרצות על כלל ערכי הצבא, על קלה שבחמורה: "הכוונת דרך, קבעת יעדים והקפדת לוודא שהם מתבצעים בהתאם להנחיותיך. קשה להיפרד ממפקד שהיה מחנך, חבר ומפקד קרוב. קראנו לך הרע"ן בגלל הכבוד וההערכה הרבה שאנו מוקירים לך. במהלך תפקידך כרע"ן בטיחות בדרכים ביצעת מהפכה של ממש, העלית את המודעות לבטיחות בדרכים בקרב המפקדים. הפכת את כרך הוראות הבטיחות בדרכים לברור, נגיש ומעודכן. הכנסת והרחבת את פרויקט מערכת עוזר נהג אלקטרוני המנטרת את כלל הנסיעות באלפי כלי רכב. הבאת סימולאטורים המדמים התהפכות כלי רכב על מנת שהנהגים יבינו את הצורך והחשיבות של חגורת הבטיחות. הגדלת את תקציב בטיחות בדרכים והרחבת את סל ההצגות, ההשתלמויות בבטיחות בדרכים לכלל הצבא ועוד. … גם בעת היותך בבית החולים, למרות הטיפול במורפיום, היית צלול והמשכת לתת לנו הנחיות … נמשיך ונשלים את כלל המשימות שהטלת עלינו, הייתה לנו הזכות להיות תחת פיקודך." יומיים לפני פטירתו היה אמור לקבל תעודת הוקרה מעמותת "אור ירוק", על תרומתו בתחום הבטיחות. בטקס המרגש, שהתקיים לאחר מותו, קיבלה שרה אלמנתו את התעודה. עמיר הקדיש את חייו ואת מלוא מרצו להצלת חיי אדם, אך לא זכה לממש את חזונו – להעניק חינוך לבטיחות בדרכים מן הגיל הרך, כדרך חיים וכתרבות. חבריו ומשפחתו פועלים לאור מורשתו. שרה ממשיכה את פועלו ותקים בשיתוף צה״ל פרויקט שיגביר את המודעות לבטיחות בדרכים בקרב בני נוער.