בלום, מיכאל

בן מרים ואברהם. נולד ביום כ"ט בכסלו תרס"ב (10.12.1901) בעיר זאגו שבליטה. מצד אמו היה נצר למשפחת רבנים נודעת. מיכאל חונך על ברכי הדת ולמד ב"חדר" ובישיבה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה עקרה המשפחה לעיר גדולה ברוסיה שם למד מיכאל בבית ספר תיכון ואף הספיק לסיים שתי שנות לימוד באוניברסיטה. באותה תקופה אף הצטרף לתנועת "החלוץ". עם תום המלחמה, כאשר ליטה זכתה בעצמאותה, חזרה המשפחה לליטה, וכחבר "החלוץ" החל מיכאל את הכשרתו לחיי עמל בארץ-ישראל. בשנת 1924 עלה מיכאל לארץ-ישראל עם "העלייה השלישית" ועמו אשתו צפורה והצטרף ל"גדוד העבודה" שעסק בסלילת כביש צמח. מיכאל נמנה עם קבוצת חברי ה"גדוד" שעלתה לירושלים והקימה את קיבוץ רמת-רחל. בשנת 1928, לאחר מות בנו הצעיר, עזבו מיכאל ומשפחתו את הקיבוץ ועברו לחיפה. מיכאל החליט להשלים את השכלתו האוניברסיטאית, נתקבל לטכניון והוסמך כמהנדס בנין. הוא אהב מוסיקה רוסית עממית, היה לו אוסף של מאות תקליטים של שירי עם רוסיים ואידישאים ובקולו הערב היה מנעים שמחות וחתונות של חברים. תקופה קצרה עבד מיכאל כקבלן בנין בתל אביב ובחודש ספטמבר 1937 נתקבל לעבודה בחברת האשלג בצפון ים המלח. במחנה העובדים כמעט שלא הכירוהו. היה צנוע ונחבא אל הכלים. את עבודתו עשה במסירות. מדי בוקר היה עוזב את המחנה והולך למקום עבודתו במרחבי הערבה ללא כל מורא ופחד. מפעל האשלג הצפוני היה מקבל מים מתוקים ממעיינות עין ארוס. בוקר אחד, ביום י"ב בטבת תרצ"ט (3.1.1939), חדלו המים מלזרום. מיכאל, יחד עם קבוצת עובדים ושומרים, יצאו לבדוק את פשר התקלה. בדרכם נתקלו במחסום אבנים, נורתה עליהם אש מן המארב ומיכאל נפגע ונהרג במקום. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בנחלת יצחק. השאיר אשה, שני בנים ואם זקנה. שמו, קורות חייו ונפילתו מונצחים בספר "מסדום לבית הערבה", בחוברת זיכרון שיצאה מטעם "כופר הישוב" ובספר "יזכור" של מכון ז'בוטינסקי.