בלאי, מולה

בן ארגו ואדהנני. נולד ביום כ"ז בטבת תשל"ג (1.1.1973) בכפר בנקר (אביימינצ') שבאתיופיה. מולה החל את לימודיו בית-הספר היסודי "דבט" באתיופיה והמשיך שם לחטיבת הביניים. בחורף של שנת 1990 החליט לעלות ארצה עם דודיו, במסגרת "מבצע שלמה". הוא החל במסע חתחתים והגיע לסודן, שם שהה כשנה. השלטונות הסודניים סגרו את הדרך בפני האתיופים שניסו לצאת את המדינה וגירשו אותם בחזרה לארצם וכך היו חייו של מולה נתונים לא אחת בסכנה. לבסוף, בדרך לא דרך, הצליח להגיע לישראל וכאן נקלט באמצעות "עליית הנוער" של הסוכנות היהודית ביישוב מעלות. במשך שנה למד עברית באולפן שבקרית החינוך במעלות ועבר לפנימייה בבית-הספר החקלאי "מקווה ישראל", שם היה מולה חלק ממסגרת חינוכית ולימודית מגובשת של עולים מאתיופיה. הוא למד במגמת חשמל והשתלב היטב מבחינה חברתית. מולה זכור כבחור אהוב, שקט ונעים הליכות, אדיב וממושמע, שהשקיע מאמצים רבים בלימודיו והגיע להישגים נאים. מולה התייחס ברצינות רבה לכל משימה שהוטלה עליו, בין אם היתה במסגרת הלימודים, העבודה או הפנימייה. הוא אהב לעזור ונכון היה להגיש סיוע לכל דורש. מדריכיו מתקופת הלימודים מספרים כי בלט בקרב חבריו לשכבה בפתיחותו וברצונו העז להתקדם ולהתגבר על הקשיים שאפיינו את תחילת דרכו בארץ. כאשר סיים את לימודיו עבר מולה להתגורר עם בן דודו באתר הקרוואנים שבחפץ חיים ולמד לנהל חיים עצמאיים. משפחתו, שהגיעה לארץ שנה אחריו, התיישבה בנתניה ומולה שמר על קשרים טובים עם בני המשפחה, ביקר אותם וסייע להם במשק הבית. בתחילת חודש נובמבר 1994 התגייס מולה לצה"ל. בתחילה שובץ בחיל האוויר ובהמשך עבר לבסיס ההדרכה בדרום, שם שימש כטבח. במהלך שירותו קיבל היתר לעבודה פרטית, ובשבועות בהם היה משוחרר מתורנויות צבאיות שימש כמאבטח ואף קיבל על עצמו עבודות חשמל. מולה אהב את החיים והחל לתכנן את עתידו. הוא חלם ללמוד באוניברסיטה ולקדם את עצמו ואת בני משפחתו. ביום ה' באדר ב' תשנ"ז (14.3.1997) נפל מולה בעת שירותו. בן עשרים וארבע היה בנופלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנתניה. הותיר הורים ושבעה אחים – יצחק, דניאל, אדוניה, מוגס, זוהר, דוד ומשה. במכתב ניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "מולה, זכרונו לברכה, שירת כטבח בענף התחזוקה בבית-הספר לקצינים, ותואר על ידי מפקדיו כחייל ממושמע ומסור, שמילא את תפקידו לשביעות רצונם המלאה. מולה בלט בצניעותו והפגין יכולת גבוהה בביצוע המשימות שהוטלו עליו. ראש ענף תחזוקה, בבסיס בו שירת מולה, כתב למשפחה: "מולה גילה מסירות, השקעה וחריצות במילוי תפקידו וביצע את המוטל עליו בציות ובאיפוק אופייני, ללא לאות. יודעים אנו כי אין ניחומים. אך תמיד נזכור את מולה – את תכונותיו, מידותיו הטובות ומסירותו לעבודה". בית-הספר החקלאי "מקווה ישראל" הקדיש כתבה לזכרו של מולה בעיתון בית-הספר "בתלמי מקווה".