בלאו, משה

בן ברטה ומנחם. נולד בשנת תרפ"ו (1926) בשכונת בורוכוב בגבעתיים, סיים בית-ספר עממי ובגיל 14 שנים הושבע כחבר ה"הגנה". היה גם חבר פעיל בסניף תנועת הנוער העובד בשכונתו. לאחר סיום לימודיו עבד תקופת מה בבית החרושת "פלאלום" ואחר כך עבר לעבוד ב"מכון יהודה", מפעל תעש שייצר נשק בשביל ה"הגנה". היה רזה ונמוך-קומה, אך חסון בגופו, ועל תכונות נפשו מעידים חבריו כי "לא הרבה דברים, לא מצא ניב, אולם לא היתה דממה בנפשו. העיד על כך העצב הקל שהיה נסוך על פניו, אף החיוך הקל האופייני לא יכול היה להסתיר את זה. אהב את החברה, אף היה מקובל על חבריו. אהב את המעשה ובו מצא את ביטויו המלא לא רק לכוחו הגופני אלא גם לרצון היצירה, לתבונה המעשית, לרוח החברות ולחזון שבשאיפה". בכ"ט באייר תש"ג (3.6.1943) אירעה התפוצצות ב"מכון יהודה". שני עובדים נספו, ביניהם משה. מתוך כוונה לטשטש את המעשה ולהעלימו מן המשטרה נקבר בחשאי ברמת הכובש. חבריו מתנועת הנוער העובד שהוציאו חוברת לזכרו ביום השלושים לנפלו הקדישוה ל"חייל האלמוני במערכות ישראל". לאחר קום מדינת ישראל הועברו עצמותיו למנוחת עולמים בבית הקברות בנחלת יצחק. שנתיים לאחר האסון נורתה אבן הפינה לבית הנוער העובד בשכונת בורוכוב והבית נושא את שמו; ב-1.5.1957, יום חנוכת בית זה, יצאה מהדורה נוספת של החוברת שיצאה לזכרו ביום השלושים לנפלו בתוספת פרקים מ"מערכות", "פרקי תעש" ו"עלילות ש"י;" כמו כן הועלה זכרו בספר הנופלים של גבעתיים.