בלאו, גרשון

בן מרקוס ואולגה. נולד ביום י"ב בטבת תשי"ד (18.12.1953) בלבוב שברוסיה. עלה ארצה עם משפחתו בשלהי שנת 1960. גרשון למד בבית-הספר היסודי 'רמות' שבגבעת-המורה וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון המחוזי שבעפולה. גרשון היה תלמיד חרוץ והצטיין במקצועות רבים. הוא לא נזקק למאמצים מרובים כדי להצטיין בכל תחום שעסק. גרשון שנא כפייה, וברוח החינוך החופשי, שהעניקו לו הוריו, צמח בו חוש לביקורת עצמית. בעת לימודיו בבית-הספר התיכון התעניין בתחומים רבים, וסדר-יומו היה עמוס למדי: טיולים עם חברים, צעדות ומירוצים, משחקי כדורסל וכדורגל, ג'ודו, קליעה למטרה והשתתפות בחוגים שונים אחרים. הוא אף סיים קורס-מ"כים של הגדנ"ע ועסק בהדרכה. גרשון היה נער חברותי, התיידד על-נקלה עם מכרים חדשים, הרבה להזמינם לביתו ומעולם לא היה בגפו. אהב להתלבש על-פי האפנה האחרונה ודגל בחופש, וברוח אפנת השער הארוך גידל את בלוריתו הבהירה. גרשון סלד מגינוניות וטען שיש להצטיין בכל דבר שעוסקים בו, אחרת אין בכך טעם ותכלית. היה נער עצמאי, ואת תכניותיו לעתיד שמר בלבו. גרשון גויס לצה"ל באוגוסט 1972 והתנדב לחיל-הצנחנים. לאחר הטירונות השתלם בקורס- צניחה וכן בקורס-מ"כים של חיל-הרגלים. כשבועיים לאחר סיום הקורס פרצה מלחמת יום-הכיפורים, וגרשון לחם במזרח מפרץ-סואץ. בקרבות אלה נפל חברו הטוב – רענן, שגרשון עשה עמו את כל שלבי-האימונים בצה"ל. גרשון הצליח להתגבר על ההלם הכבד, ועם סיום המלחמה נשלח לקורס-קצינים. בחודש מרס 1974 סיים בהצלחה את הקורס והוחזר לגדודו. כיוון שהיה מוכר בין מפקדי-הגדוד כחייל מוכשר ואמיץ, נתמנה כמפקד מחלקה ותיקה, דבר שאינו מקובל בצנחנים. הוא לא שמח על כך וטען, שברצונו לבנות את חייליו מהתחלת דרכם הצבאית ולא לקבל תחת פיקודו מוצר חצי-מוגמר. הוא ניסה לעזוב את המחלקה, אך השלים עם מצבו מיד, כשנשלחה המחלקה למובלעת הסורית כדי להחזיק את הקו ולהילחם בתוקפנות הסורית בגזרה. "גרשון היה שונה מכל מפקד אחר שהכרנו", מספרים חיילי המחלקה. "הוא רכש את אמונו והערצתו של כל חייל במחלקה, ונדמה היה שלא טרח כלל לעשות זאת; זה היה חלק בלתי- נפרד מאופיו כמפקד, כחייל וכאדם. גרשון הצליח בתפקידו וידע להתגבר על המשבר שפקד את המחלקה עקב עזיבתו של המ"מ הקודם. הוא עשה זאת באורח מושלם, בדרך האופיינית לו, וכבר בשיחת-הפתיחה נוכחנו לדעת שהוא שונה. נהג לשוחח ולהבהיר דברים לשביעות רצונם של כל החיילים". בהיותו מפקד מוצב לרגלי החרמון, נהג גרשון לצאת מהבונקר ולשבת בעמדת-התצפית בעת ההפגזות הסוריות, ולדוח לחיילים על מקום- נפילתם של הפגזים בנטלו עליו סיכון רב. בכך השרה אוירת-רגיעה יחסית על פקודיו ועזר להם להתגבר על הפחדים. ביום ט' באייר תשל"ד (1.5.1974) נפל גרשון בקרב ברמת-הגולן מפגיעת פגז סורי במוצב. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבעפולה. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן. השאיר אחריו הורים ושני אחים. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "גרשון היה אישיות שאין שוכחים. הוא התבלט כשומר על חיי אנשיו, כדואג לארגון ולסדר על-אף האש, ומעל הכול כחייל אמיץ- לב. הוא נפל בשעה שדאג לרווחת פקודיו, באותה הרוח בה חי ופעל".