בכשי, בן-ציון

בן אהרון ואסתר. נולד בשנת תרצ"ד (1934) בעיר היראת שבאפגניסטן. בן-ציון ירש תכונות טובות מבית סבא ומבית אבא; סבו היה מפורסם ונערץ בקהילת עירו בזכות למדנותו, תכונותיו הנעלות ופועלו למען הציבור; אביו נודע לתהילה כאדם פעיל ומסור לטובת הכלל שלא על מנת לקבל פרס. נפשו של בן-ציון התלבטה מתוך כיסופי גאולה, ואמנם העצמאות במדינת ישראל וקיבוץ הגלויות הפכו כיסופים אלה למציאות ובשנת 1950 עלה בן-ציון ארצה, עם משפחתו. הוא לא היה בעל השכלה פורמלית אך לעומת זאת היה לו מטען סגולות מסבא ואבא; יפי-נפש, תרבות פנימית, שקט, יישום הדעת חריצות והסתפקות במועט. עם מטען זה ועם הרבה יראת שמים תמימה ואהבת התורה ולומדיה בא בן-ציון לארץ. הוא גויס לצה"ל בפברואר 1953 והוצב לחיל הרפואה, כאחראי למטבח היחידה ולכשרותו. הוא מילא את תפקידו בנאמנות, בהתלהבות ומתוך מסירות ודייקנות למופת. אחרי ששוחרר משירות סדיר נקרא מזמן לזמן לשירות מילואים ועם יחידתו נלחם במלחמת ששת הימים. בחייו האזרחיים הצטרף לצוות העובדים בבית המדפיס הממשלתי ותוך זמן קצר התמחה בתפקידו כמחסנאי. בזכות הליכותיו הפשוטות נעשה לדמות חביבה על הכל. מתוך כבוד ויחס אמיתי היה קורא לעובדים "חברים" וקשר עמם קשרי ידידות נאמנה. הוא חי ועבד בשלוה, בחביבות ובשלום עם כל אדם. הכל ידעו שעל בן-ציון אפשר לסמוך. הוא היה שומר מצוות ומדקדק בהן ככל יכולתו. בבית הכנסת "ישועה ורחמים" היה קובע לו עתים לתורה יום יום לאחר העבודה והיה משתדל שלא לבטל אפילו יום אחד. כן היה עוסק בצורכי ציבור באמונה בבית הכנסת "מכניס ומוציא" ומשמש את הקהל. בשלהי מרס 1970 נקרא לשירות מילואים פעיל. ביום כ"ה בניסן תש"ל (1.5.1970), נפל בן-ציון בהפגזת האויב באזור התעלה. הניח אישה ושלושה ילדים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. מפקד יחידתו כתב מכתב תנחומים למשפחה וציין אותו על מסירותו לתפקידו ועל היותו מקובל על מפקדיו. בעלון עובדי המדפיס הממשלתי ("במדפיס") שהופיע בחודש יוני 1970 הוקדשו עמודים אחדים לזכרו.