בכרך, דורון

בן רות ופטר, נולד ביום כ"ט בתשרי תשי"ד (8.10.1953) בנהריה. דורון התגורר עם משפחתו בחיפה, ולמד בבית-ספר יסודי "רמות" בשכונת רמת שאול. את בית-הספר התיכון הוא סיים ב"בסמ"ת" שליד הטכניון. הוא היה נער אהוב על כל חבריו ומקובל בחברה. אופיו של דורון ודרך חייו עוצבו בבית הוריו. האם – בת למשפחה ממקימי נהריה. סבו של דורון מצד האם, היה לפני קום המדינה ממגיני נהריה הנצורה. הסב מצד האב השתתף בקרבות במלחמת העולם הראשונה, ונספה בשואה עם כל משפחתו. אביו של דורון שירת ביחידות קרביות במלחמת העולם השנייה ובכל מלחמות ישראל. מגיל עשר היה דורון חבר בתנועת "הנוער העובד", ואף הדריך בה חניכים צעירים. "דודו" – בפי כל חבריו, התחנך וחינך בתנועה לאהבת הארץ ונופיה. הוא אהב הווי של אוהל ומדורה, ספורט וטיולים. במיוחד הוא אהב דיג תת-מימי, שבו הצטיין. דורון היה בחור שקט, צנוע, שקול ומסור למשפחתו. בבית-הספר "הריאלי" שימש דורון כמדריך גדנ"ע. לפני גיוסו לצה"ל, הוא עלה עם הגרעין שלו לכמה חודשים לעין זיוון לעבוד במשק. כשהגיע מועד גיוסו לצה"ל, ויתר דורון על ההליכה לנח"ל עם חברים מהתנועה, ובחר להתנדב ליחידה מובחרת, לסיירת "חרוב". במלחמת יום-הכיפורים הוא השתתף בקרבות על העיר סואץ. לאחר שחרורו מהצבא ב-1974, התחיל דורון ללמוד ולעבוד. איש עבודה היה ולא בחל בשום מלאכה. כאשר סיים את לימודיו בבית-הספר להנדסאים, והיה להנדסאי-תעשייה וניהול, הוא עבר לכפר סבא ושימש שם כמנהל מחלקה, בבית-חרושת לגומי מג"ם, שסבו היה בין מקימיו. תוך זמן קצר התקדם דורון והיה בעל תפקיד בכיר במפעל. ב-1977 הוא נשא לאשה את חברתו אורית. בכפר סבא נולד בנו איתי, שלו הקדיש תשומת לב מיוחדת. במלחמת שלום הגליל הצטרף דורון לחבריו הצנחנים. דורון נפל ביום ב' בתמוז תשמ"ב (23.6.1982) מפגיעת רסיסי קטיושה, שנפלו בין חיילים שהתארגנו להתקפה על כפר אל-מנצוריה, שעל כביש ביירות-דמשק. בפגיעה זו נספו עוד שבעה מחבריו. מפקדו העיד, כי "דורון היה חבר נפלא לכל הסובבים אותו, מבוגר ברוחו, והשרה ביטחון על חבריו לנשק". בן 29 שנים היה דורון במותו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. יד לזכרו הוצבה בחוף הים שאהב – ב"מכון לחקר הימים והאגמים" בשקמונה