בן אסתר ומשה. נולד ביום י"ב בשבט תרפ"ב (10.2.1922) בתל-אביב, למשפחה מושרשת היטב בארץ. הוא למד בבית-הספר "תחכמוני" בתל-אביב. שנתיים למד בבית-הספר העממי בטבריה, ולאחר מכן למד בבית-הספר "בלפור" בתל-אביב וסיים את לימודיו שם בהצטיינות. בהערכה שכתבה עליו המנהלת, יהודית הררי, נאמר: "…הוא נער ישר, טוב ואחראי, פיקח נבון וחרוץ. בתור פרס קיבל מבית הספר סטיפנדיה לגימנסיה בלפור". למד שלוש שנים בגימנסיה "בלפור", ולאחר מכן למד שנה אחת בגימנסיה "השכלה". עמד בבחינות הבגרות ובשנת 1940 התקבל כתלמיד מדעי-הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים. מחוסר אמצעים, הפסיק את הלימודים באוניברסיטה ולמד את מקצוע המדידות בבית הספר הממשלתי למדידות. הוסמך במקצוע זה ועסק במדידות במשרד מדידות פרטי בתל-אביב. נעוריו של אליהו עברו עליו בתקופת מאורעות הדמים של תרצ"ו-תרצ"ט והפגנות היישוב העברי כנגד גזירות השלטון הבריטי. באחת ההפגנות האלה היה עד לפיזור המפגינים בכוח ובלוויית מכות מצד המשטרה הבריטית, והוא סיפר על כך כעבור שנים במשפטו במצרים: "כשראיתי את אחד השוטרים מרביץ באלתו מכות נאמנות בראשו של צעיר עברי שאלתי את עצמי: מדוע צריך אנגלי זה לעזוב את ביתו, את משפחתו ואת ארצו, כדי לבוא למולדתי ולהיות בה שוטר?…ועוד שאלתי את עצמי: מדוע יכול היה אנגלי זה להכות את אחד מאחי ומדוע לא יכלו המפגינים להשיב לו מכה תחת מכה?" אליהו היה מאז ומתמיד נער משכיל, צנוע ונעים-הליכות, ניחן בכשרון לשפות, בבית-הספר התיכון למד היטב אנגלית, ערבית ואיטלקית והעברית שבפיו היתה רהוטה ועשירה. אהב שירה וספרות, היה צעיר רגיש ובעל-דמיון, אינטלקטואל, קרא הרבה והיה בקיא בספרות העברית ובספרות העולם. כתב שירה ועסק אף בתרגומים מהשפה האנגלית בשעות הפנאי: הוא תרגם סיפורים של ויליאם סארויאן, סופר אמריקני ממוצא ארמני, שההומור שלו קסם ללבו והזכיר לו את ההומור היהודי; כן תרגם פרקים מתוך ספרו של ג'רום ק. ג'רום, "שלושה בסירה אחת", ועוד. הוא הכיר היטב את המשורר יונתן רטוש – אחיו הצעיר, עוזי אורנן, היה ידידו וחברו לבית-הספר – ולרטוש נודעה השפעה רבה על דעותיו ועל אישיותו. היה אוהב עמו וארצו בלב ונפש, חולם ולוחם. אליהו היה חניך "התאים הלאומיים" של הארגון הצבאי הלאומי ובתרצ"ז (1937) התקבל כחבר לארגון המחתרתי. בעת לימודיו באוניברסיטה חל הפילוג באצ"ל, בקיץ 1940, ואליהו הצטרף ל"ארגון הצבאי הלאומי בישראל" שהיה אחר כך ל"לוחמי חרות ישראל" (לח"י). במחתרת החדשה נודע בכינויו "זבולון". כשתכנן לח"י את ההתנקשות בלורד מוין, שר המדינה הבריטי לעניני המזרח התיכון ומקום מושבו בקהיר, התנדב אליהו ודרש להצטרף למשימה, אף כי לא היה איש מבצעים ובדרך כלל נועדו לו תפקידים אחרים, של ארגון והדרכה בלח"י. לצורך הפעולה שהה בקהיר שבועות ממושכים, יחד עם שותפו לפעולה, אליהו חכים. בכ' בחשון תש"ה (6.11.1944) התנקשו השניים במוין והרגוהו. הם התחילו לסגת וכמעט הצליחו בכך, אבל אליהו בית-צורי נפצע בצלעותיו מכדורי הדולקים אחריהם; חברו חש לעזרתו, וכך נתפסו שניהם. שבועיים ימים היה אליהו מאושפז, הקליע הוצא מגופו, ובינואר 1945 נפתח משפט השניים בקהיר. במרכז דיוני בית-המשפט עמד נאומו של אליהו בית-צורי, שעשה רושם עז. הוא החל לנאום בעברית, אך בנעדר מתורגמן מהימן מהשפה העברית, אמר מלים אחדות בערבית ואחר כך עבר לאנגלית רהוטה. שלא כלוחמים אחרים שנפלו בידי הבריטים בארץ, לא יכלו חבריו ובני משפחתו של אליהו להושיט לו סיוע מן החוץ, ואליהו הכין את הגנתו בעצמו, ללא סיוע מן החוץ, לבד מן הסניגורים המצריים שהעמיד לו בית המשפט. הוא דיבר על השלטון הבריטי המדכא את העם היהודי במולדתו, תחת למלא את השליחות שהטיל עליו חבר הלאומים, משליט בארץ שלטון של אי-צדק ועריצות ואינו מהסס לשלוח את המעפילים פליטי השואה, בחזרה אל התופת הנאצי, באוניותיהם הרעועות. כן האשים את הבריטים בהרג חפים מפשע ובהתעללות בנופלים לידיהם. הוא מחה נגד שלטון עריצות זה וביקש להביא את זעקת העם היהודי באוזני העולם כולו. לשם כך ביקש להישפט בפני בית-דין בינלאומי, אך בית המשפט המצרי דחה את בקשתו. ב-18.1.1945 פסק בית-הדין עונש מוות לשניים, וזאת בלחץ חזק מצד ממשלת בריטניה. אליהו ואליהו קיבלו את פסק-הדין בשקט. הם היו בטוחים בצדקתם וזכו לתמיכה של סטודנטים ובני נוער במצרים, שהפגינו הפגנות של אהדה וביקשו מתן חנינה לשניים. כן ביקשו חנינה למענם אנשי רוח בעולם כולו, וביניהם הסופרת הנודעת סיגריד אונדסט, בעלת פרס נובל, המנצח האיטלקי ארתורו טוסקניני, ועוד. הם עצמם לא נעתרו להפצרות הרבות שהפצירו בהם, ולא ביקשו חנינה על נפשם. במכתב שכתב אליהו לאביו ולמשפחתו מבית-הסוהר, ביקש סליחה מאביו על הצער הרב שהוא גורם לו במעשה זה, אך הסביר את מניעיו והוסיף כי לא יכול היה לנהוג אחרת. בבית הכלא, בצל הגרדום, הופרדו שני החברים איש מרעהו. באותו זמן חל יום הולדתו העשרים ושלושה של אליהו בית-צורי. ב-21.3.1945 ביקרו בני המשפחות אצל שני הצעירים ואל אליהו באו שתי אחיותיו (אביו, שהיה חולה לב, לא יכול היה לעמוד במעמד זה). הוא התעניין בנעשה בארץ, בשלום בני המשפחה וידידיו ובשלום חברתו ושמר על קור-רוחו, אף שהבין כי עומד הוא בצל הגרדום. למחרת היום, ח' בניסן תש"ה (22.3.1945), ב-6.30 בבוקר, הודיע סגנו של הרב הראשי במצרים לשני הנידונים, כי בערך כעבור שעה וחצי יוצא גזר הדין אל הפועל. אליהו בית-צורי הגיב: "הפתעת אותי במקצת, אך אין דבר, מן היום שהצטרפתי אל התנועה הלוחמת הייתי מוכן לכך". ראשון הועלה לגרדום אליהו חכים; כעבור שעה – אליהו בית-צורי. בעמדו לפני עמוד התליה הודה לשלטונות בית-הסוהר המצריים על יחסם האדיב אליו ואל חברו מאז מאסרם ועד ליום האחרון. כמו כן ביקש למסור את תודתם לסניגוריהם, שמילאו את תפקידם באמונה ובמסירות. הוא עלה לגרדום בשירת "התקוה" בפיו. הוא נקבר בבית העלמין היהודי בקהיר. הניח אב, שלוש אחיות ואח. ביום י"ז בתמוז תשל"ה (26.6.1975) הועלו עצמותיהם של אליהו חכים ואליהו בית-צורי למדינת ישראל ונטמנו בטקס צבאי בהר הרצל שבירושלים.
