בן אלקה ומשה, נולד ביום כ"ב באייר תשל"ט (19.5.1979), בחיפה, אח צעיר לאיילת, ואח בוגר לנעמה, עודד, עופר-יצחק, אביטל ואליאב. כשהיה בן שנה ורבע יצאה משפחתו לשליחות בת שלוש שנים בדרום אפריקה. יובל היה ילד פיקח – בגיל שנתיים וחצי הוא ישב ולימד את עצמו לקרוא – ועם זאת שמח ושובב במיוחד. שובבותו היתה 'סמלו המסחרי'. יובל למד בבית-הספר היסודי 'יסודי התורה' בתל אביב, המשיך לישיבה התיכונית בכפר הרוא"ה והתגייס לישיבת ההסדר בהר ברכה. בנעוריו היה חניך בתנועת הנוער 'בני עקיבא'. כשגדל, נחשב לצעיר חושב ומעמיק. הוא אהב מאוד לקרוא ספרי הגות ופילוסופיה יהודית וכללית. בשנה שבה למד בישיבת ההסדר, שקד על ביאור מסכת ברכות. רועי, חברו לספסל הלימודים, סיפר: "תמיד היית החכם בחבורה, לא הקשבת בכל השיעורים, אבל תמיד ערב לפני מבחן היית בא אלי ואומר – יאללה גולדפרב, בוא נלמד. היינו הולכים לבית המדרש ולומדים. תמיד היית מוציא את הציונים הכי טובים מבין החבר'ה. יותר משליש מהחיים שלי היינו ביחד, חברים בלב ונפש. עכשיו, כשאני קצין, אני אנסה לחנך את החיילים שלי במשהו שלמדתי ממך – העזרה לחברים. לא משנה מתי, ולא עד כמה היית עייף, תמיד עם החיוך על הפנים היית נכון לעזור. אני חושב שהריעות היא התכונה הכי חשובה אצל בני האדם, ואתה, יובל, היית מלא בה." יובל בחר לשלב את שירותו הצבאי בלימודים תורניים בישיבה וגויס לצה"ל בחודש יוני 1998. כצעיר שאהבת עם ישראל וארץ-ישראל היתה טבועה בו, שאף יובל לשרת ביחידה קרבית, אבל בלשכת הגיוס נקבע לו פרופיל נמוך והוא עבר טירונות רובאי 02 ושובץ ליחידת מודיעין לא-קרבית. הוא לא היה מרוצה מכך ובמשך שנה עשה מאמצים כבירים להעלות את הפרופיל הרפואי שלו. בסוף הועלה הפרופיל ל-97, ולא היה מאושר ממנו בשל כך. אביו, משה, סיפר: "יובל גד בננו ואחינו היקר והאהוב היה בכמה אופנים דמות חלוצית הדומה מאוד למה שקראנו אצל אברהם אבינו. הוא היה קשור בכל מאודו לעם ישראל, לתורת ישראל ולארץ-ישראל. הליכתו הבלתי מתפשרת להגנת העם והמולדת, וללימוד תורה והעברתה לאחרים היו נר לרגליו ואור לנתיבותיו. תחילה ישב בהיכל התורה בישיבת ההסדר הר ברכה וכתב חידושים וביאורים על מסכת ברכות, שו"ע אורח חיים, מורה נבוכים להרמב"ם, ולספר 'אורות' למרן הרב קוק, כך שבתוך הדברים יכולנו לראות את העוצמה התורנית החדורה בכל ישותו ומאווייו. לאחר-מכן נלחם בכל דרך שיכול היה כדי להעלות את הפרופיל הצבאי מפרופיל נמוך לגבוה ביותר כדי להיכלל במערך הקרבי של צה"ל. הרי לאחר שעבר טירונות של ג'ובניקים וקורס אפסנאים, היה יכול לבלות את שירותו בהנאה, אך יובל לא שקט על שמריו אלא הלך פעמים רבות לוועדות רפואיות כדי לתקן את הפרופיל, ולבסוף עלה הדבר בידו.." למרות שהיה בחור צנום במיוחד, יובל עבר לשרת ביחידת חי"ר קרבית בנח"ל, עבר שוב טירונות, והפעם קרבית. הוא טיפס במעלה הקורסים והדרגות, הפך לחייל ולמפקד מצטיין, מהראשונים במחזורו שיצאו לקורס פיקוד, ובסיומו השתלב בפלוגת החוד במחלקת החבלה של גדוד 'גרניט'. במהלך שירותו לחם בלבנון ובשטחים, בתקופת האינתיפאדה. בחופשותיו מהצבא יובל אהב מאוד לבטא את אהבתו לארץ באמצעות טיולים רגליים. כזה היה הטיול שאליו יצא ביום ט' בחשוון תשס"א (6.11.2000) עם אחותו נעמה, הצעירה ממנו בשנה, במצוקי נחל צאלים. במהלך הטיול הוא החליק מטה ונהרג. סמל ראשון יובל ביתן נטמן בחלקה הצבאית בהר המנוחות בירושלים והוא בן עשרים- ואחת. הותיר אחריו הורים ושישה אחים ואחיות. בשורות הכיתוב האישי על קברו נחקק: "עלה בסערה השמימה מבין רגבי אדמת הקודש, עם אהבת תורה ועם ישראל". מותו של יובל מצא את אביו, הרב משה ביתן, בניחום אבלים אצל הרב יצחק לוי, מנהיג המפד"ל, שאיבד את בתו איילת השחר בפיגוע בירושלים. הספר 'ביתן הפרשה', שכתב האב, יצא לעילוי נשמתו של יובל. האחות נעמה, שהיתה לצידו ברגעי חייו האחרונים, כתבה לו: "רציתי כל כך שנהיה יותר חברים מאחים, שנלמד להכיר זה את זו כמו שחברים מכירים. בסוף למדתי להכיר אותך יותר טוב מסיפורים של חברים, של מפקדים, של חיילים, אבל לא מסיפורים ששמעתי ממך. המראה שאתה שם, שכוב חסר אונים, ואין מי שיגיע אליך כדי לעזור לך. הצעקות שלך שכואב לך ואני לא יכולה לעזור חוזרים אלי שוב ושוב… בטח היית רוצה שנחזור לחיים הנורמליים, אבל זה כל כך קשה. מה יהיה בסופנו? האם זה הסוף שכל כך רצית?… אני מאמינה שרצית שתהיה לך חברה, רצית להשתחרר מהצבא ולעבור לגור בדירה משלך, להיות אחראי על עצמך, לנסוע לטייל בעולם – אוסטרליה, ניו-זילנד, ללמוד, ליהנות ולחיות. והנה אתה עכשיו נמצא לבדך שם במקום משלך, מסתכל על הכל מלמעלה ואין לך דאגות כמו לאחרים. והחיים? איך שם?" "הכאב נמצא בדברים הקטנים: לחזור שלובי זרוע מבית הכנסת, לדבר איתך על מהות החיים עד השעות הקטנות של הלילה או לפתור איתך תשבצי היגיון. לראות אותך מחייך ולשמוע אותך צוחק," כתבה אחרי מותו אחותו איילת. סא"ל חן, מפקד היחידה, כתב עליו: "יובל לימד אותנו כי שיעור קומתו של אדם וכוחו אינם נמדדים בגובהו או בגודלו הפיזי. הוא עזר וסייע לחבריו במסעות, עודד ברגעי משבר ודחף קדימה את אלו שסבבו אותו." אייל קשי, חברו לנשק, כתב: "לא ידעתי איך להספיד אותך ביום ה'שלושים' למותך, אך החלטתי לספר לכולם סיפור אחד קטן, אחד מני רבים, שיכול להבהיר למי שלא הכיר אותך כמה היית גדול עבורנו. בתחילת האימון נשלחת לקורס סמ"בים (סמלים בכירים) שנמשך שלושה חודשים. לא רצית להשתתף בקורס מהסיבה הפשוטה שלא רצית להתנתק מהמחלקה ומהפלוגה לפרק זמן כזה. הכשלת את עצמך בכוונה בצורה אלגנטית וחזרת למחלקה רגע לפני ריצת אפוד. אנחנו, שהתכוננו לפרידה הארוכה, שמחנו מאוד לקראתך והרגשנו שכיף להיות איתך שוב. ועכשיו, כשאנו עומדים ליד קברך, אנו חשים שהלך מאיתנו הכיף, והצחוק זה לא הצחוק שהיה. נשארו לנו רק הזיכרונות. יובל, תעשה טובה, שמור עלינו מלמעלה כמו ששמרת עלינו מלמטה." לאחר מותו החלה משפחתו ללקט את כל החומר הכתוב שהשאיר אחריו יובל, על-מנת להוציא ספר לזיכרו ולהנצחתו, שייקרא 'מגדני יובל', "כדי שגם אחרים יזכו ללמוד וללמד מחידושיו, מרעיונותיו ומהגיגיו, שהיו מעמיקים וצלולים, ממש כפי שיובל היה בחייו."
