בילר, אילן

בן נחמה ופתחיה, נולד ביום י"ד באייר תר"ץ (12.5.1930) בתל- אביב. הוא למד בבית-ספר עממי והמשיך ללמוד עד הכיתה השישית בבית-הספר "מונטיפיורי". אילן נודע כאחד מטובי הספורטאים באגודת "ברית מכבים-עתיד", היה מטובי השחיינים בארץ, אלוף שחיית-גב לנוער, והצטיין בכדור-מים. אילן ייצג את הארץ בתחרויות בינלאומיות לשחייה, ובאחת מהן זכה בגביע. ממחרת הילולת לייק-סקסס והתחלת פעולות המלחמה בארץ התייצב לשירות ונתקבל לאחד מגדודי הפלמ"ח בחטיבת "יפתח". כבחור חביב על חבריו באגודת הספורט סחף גם אותם עימו להתגייס לשירות מלא לגדודו. אחרי אימונים קצרים יצא לפעולות-סיור וגישוש, כפורץ וחבלן. הוא שירת בליווי שיירות בין טבריה לגליל הצפוני, בקרבות הגליל, בטיהור כפרים ערביים, בכיבוש עין זיתון והיה אחד משני החיילים העבריים הראשונים שחדרו לחלק הערבי של צפת בקרבות לשחרור העיר. בקרב נבי יושע נפגע כובע-הפלדה שעל ראשו בכדור ומעוצמת המכה נשרט גם ראשו. אחר-כך הועבר עם גדודו לחזית המרכז, למבצע "דני", והשתתף בכיבוש לוד ורמלה והכפרים שבסביבה. על סף ההפוגה השנייה היה עם פלוגתו בכפר אל-בורג', בדרך לטרון-רמאללה, והשתתף במאמץ לנתק את לטרון לשם כיבושה. ביום ט' בתמוז תש"ח (16.7.1948), כאשר באה התקפת-הנגד של הערבים בכוחות מרובים פי חמישה ובסיוע משוריינים, תפס אילן מחסה מאחורי משוכת-צבר ובראותו את תנועת האויב המאיימת באיגוף המטיר אש מתמדת על המשוריינים. כשהזהירוהו חבריו המקלענים מפני הסכנה שבפעולתו העשויה לגלות את מקומם ולמשוך אליהם את אש האויב בעוד שאין להם מחסה מפניה, אמר: "אין דבר, העיקר שהמשוריינים ייעצרו". פעולתו השיגה את מטרתה, אבל הוא עצמו נפגע מכדור בעמוד השדרה. הוא התאפק מלזעוק מעוצמת כאביו כשהעבירוהו למקום האיסוף, לבל ירפה את רוח חבריו. רק פעם אחת שאל מדוע אין מעבירים אותו משם, וכשהוסבר לו שהאמבולנס לא יכול עוד להגיע בגלל אש האויב לא הוסיף עוד לדבר על כך, הבליג על ייסוריו והתלוצץ, כי לאחר שנפגע יזכה סוף-סוף לקבל חופשה. לבסוף מת משטף-דם פנימי. אילן הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.