ביליה, יעקב (“קוקו”)

בן משה ומסעודה. נולד בשנת תש"א (1941) בעיר רבט, בירת מרוקו. למד שמונה שנים בבית הספר "כל ישראל חברים". עלה לארץ בשנת 1956, בימי מערכת סיני, יחד עם הוריו. המשפחה ישבה במעברה שבפרוזדור ירושלים – ומצבה הכלכלי היה קשה. יעקב יצא לקיבוץ ומשם יצא ללמוד מקצוע ב"סולל בונה" בירושלים ולאחר ששה חודשים התחיל עובד כסתת-אבן. גויס לצה"ל במאי 1959 ושם התבלטו תכונותיו ביחסו לחברים במתן עצה, בעזרת ובעידוד. אחרי שהשתחרר מהצבא נשא אשה, עבר לגור בפתח תקוה (קרוב להורי אשתו) והתחיל לעבוד בבית החרושת לצמיגים בקרית אריה שם. גם בבית החרושת אהבו אותו חבריו לעבודה והיה אהוד על הנהלת המפעל. טוב לב היה, אציל נפש, מסור למשפחתו ולחבריו, ונעים הליכות. בבית, בחדר ובשכונה הדהד תמיד צחוקו הלבבי שהעיד על אהבתו העזה את החיים. היה נקרא מדי פעם לשירות מילואים וכשהחלה המתיחות לפני מלחמת ששת הימים אמר: "אם תהיה מלחמה אני אלך ראשון להתנדב לצבא, במקרה שלא יקראו לי … למען המולדת ולמען השלום אלך". היה בין ראשוני המגויסים. יומיים לפני שנפל קיבל את חופשתו האחרונה ולפני צאתו אמר לאשתו: "אני מבקש אותך שתשמרי על עצמך ועל הילדות כי איני יודע אם אחזור. אין לנו ברירה, אבל תהיי בטוחה שאנחנו מעטים נגד רבים ננצח – אבל ילך הרבה דם, הרבה דם. …" זו היתה בקשתו האחרונה ובשעת מילוי תפקידו בבסיס כפר סירקין ביום הראשון לקרבות, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967), נפל כשהאויב ערך התקפה על הבסיס. הניח אשה ושלוש בנות, שהגדולה בהן מלאו לה למעלה מארבע שנים בנפלו. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי בקרית שאול ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. ב"יסודות", בטאון הסתדרות פועלי הבניין, הועלה זכרו.