ביטרן, יצחק

יצחק, בן מטילדה ויום-טוב, נולד ביום י"ט בסיוון תשי"א (23.6.1951) בתל-אביב, למד בבתי הספר היסודיים בשכונת-התקווה וברמת-יוסף, והשלים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר התיכון מקצועי "אורט" שבחולון. יצחק שחור השיער, או איציק השחרחר בפי מיודעיו, היה נער עליז – הרוח החיה במשפחה ובחברת מכריו. "יצחק ידע לצחוק על כל דבר שבעולם", סיפר אחיו. "אתו הכל נראה קל וטוב. בשל תכונה זאת שלו תמיד דבקו בו המון חבריו – כדבורים שמצאו את הדבש". יצחק גויס לצה"ל בראשית מאי 1969 והוצב לחיל השריון. שם השלים קורס תותחני-טנקים, ובתפקיד תותחן טנק שימש כל עת שירותו. במלחמת ההתשה נשלחה יחידתו לחזית בסיני ובאחת ההפגזות הקשות נפצע יצחק. להוריו המודאגים, אשר מיהרו לבית-החולים שבבאר-שבע, אמר יצחק ורוחו טובה עליו כתמיד: "מה הדאגה? וכי לא מגיע לי קצת חופש? ומלבד זאת – הסתכלו על האחרים. אני כאן סמל הבריאות" לאחר שהחלים, שובץ במשרדי יחידתו כפקיד. בתעודת השחרור כתב עליו מפקדו: "חייל טוב וממושמע. מסור לתפקידו. אחראי ובעל יוזמה. מילא תפקידו לשביעות רצונם המלא של מפקדיו". בשנת 1972 סיים את שירותו הסדיר. מיד לאחר שחרורו קיבל יצחק עבודה בתעשייה האווירית, נכנס במרץ רב למחלקה חדשה במפעל, ועלה במהירות בסולם הדרגות. הוא חיפש תמיד דרכים חדשות כדי לייעל את העבודה – כדי לייצר דברים ביעילות מקסימלית תוך בזבוז זמן והוצאות מינימליים, תוך שנת-עבודה אחת זכה בחמישה פרסי-ייעול ובתעודת-הוקרה ממנהל המחלקה. להוריו האהובים היה נוהג לומר: "אתם עוד תראו, איך אני אדביק לכם טפטים מפרסי הייעול". ואכן יצחק לא חסך מאמצים, עבד שעות נוספות והקדיש את כל מרצו למפעל, מתוך רצון עז להתקדם ולבסס את עתידו. כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים היה יצחק נלהב כתמיד והאמין שננצח. הוא ארז את חפציו במרץ והתייצב ביחידתו. הוא השתתף בקרבות הבלימה הקשים נגד המצרים בחזית סיני ובקרב על מעוז "חמדיה". ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) נפצע קשה בראשו ומת בדרך לבית-החולים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אב, אם ושלושה אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "יצחק גילה אומץ-לב ומסירות בקרב הבלימה בגזרה המרכזית בסיני". הספיד אותו אחיו דני: "אנחנו עומדים מול תמונתו ונזכרים במעשיו השובבים. בלי יצחק הבית שומם".