ביטרמן, משה
משה, בן אסתר וחיים, נולד ביום כ"ח בשבט תשי"ד (1.2.1954) בתל-אביב, ועד שהגיע לגיל שש, התגורר עם הוריו ביפו ולמד ב"חדר". מעטים הילדים שזכו בארץ ללמוד ב"חדר" ומשה היה אחד מהם. כשהיה ילד בן חמש שנים הכיר היטב פרקים רבים בתורה וידע קרוא וכתוב. בגן הילדים היה יושב מוקף בחבריו וקורא לפניהם מהספר. כאשר הגיע משה לגיל בית-הספר היסודי, עברו הוריו לחולון ושם החל בלימודיו. כשהיה בן תשע מתה עליו אמו, והמשפחה המיותמת עברה להתגורר בקיבוץ גליל-ים. מדי יום ביומו, במשך שנה תמימה, הלך משה לבית-הכנסת שהיה מרוחק כקילומטר מן הקיבוץ כדי לומר "קדיש". כך עשה ללא דרישה אלא מיזמתו ומרצונו. כאשר חזרה המשפחה לחולון, סיים שם משה את לימודיו היסודיים ועבר להשתלם במגמת האלקטרוניקה בבית-הספר התיכון-מקצועי "אורט". סיפר עליו מחנכו מבית הספר התיכון: "ארבע שנים לימדתי את משה. בכיתה היה מן המנהיגים, אם בספורט ואם בפעולות חברה. היה לו חוש מפותח לצדק ותמיד שימש פה למקופחים. משה היה דמות שכל מורה משתוקק לרבים כמותה בכיתה". ואכן משה היה יושב-ראש מועצת התלמידים בבית-הספר "אורט", שחקן כדורסל מצטיין – ראשון לכל בין חבריו ואהוב על מוריו. כאשר הגיעה עת גיוסו לצבא, נתגלעו חילוקי-דעות בינו לבין אביו. האב רצה שילך לעתודה האקדמית, ואילו משה התעקש שהוא רוצה להיות "חייל של ממש". משה גויס לצה"ל בשלהי נובמבר 1972 והוצב לחטיבת גולני, שם עבר קורס מ"כים. מספר על משה המ"פ שלו מהקורס: "כשנפתח הקורס ידענו מתוך שמועות: המנהיג של החבר'ה הטובים מחולון נמצא אצלנו. משה בא ואימת את השמועה. שקט, רציני, בעל שלווה פנימית מעוררת קנאה – זכה להערצת הכלל. יואלי, המ"מ, היה אומר עליו: 'למשה אני נותן מחלקה ביד אפילו מחר'. ידוע היה שהמפקדים מעריכים את דעתו הרבה למעלה ממעמדו הפורמלי בקורס. ואכן, הכרתי כבר כמה וכמה אנשים מוכשרים, אך מעודי לא פגשתי כשרון שליו ומאושר כזה, שמכל פעולה שלו זורחת אליך הצלחה". את קורס המ"כים לא הספיק משה לסיים, שכן בימיו האחרונים של הקורס פרצה מלחמת יום הכיפורים. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), נפל משה בקרב על החרמון, והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אב ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. משה ביטרמן ז"ל, אשר לחם בקרב בגבורה עילאית, זכה להיות בין מקבלי "עיטור המופת", והרי סיפורו כפי שהובא בעיתון "במחנה": "בבוקר השמונה באוקטובר, יום שני, הגיע אישור לעלות למעלה, לחרמון. פקודתו של מח"ט גולני הייתה קצרה וחד משמעית: כוח ממונע יעלה אל המוצב. בכוח שנע על גבי הזחל"מים היה גם רב"ט משה ביטרמן ז"ל. לפתע, תוך כדי עלייה אל היעד, נפתחה אש תופת על הכוח, שנע במעלה הדרך. כוח גדול של לוחמי חי"ר סורים היה מחופר היטב משני צדי הדרך. תוך כדי ניהול אש עם הסורים קם משה ביטרמן, שהיה מפעיל מאג בזחל"ם המ"פ, והחל לירות צרורות אש ארוכים ומדויקים לעבר הסורים. למרות שידע כי מחצית גופו העליונה חשופה לכדורי האויב, ניהל משה ביטרמן ז"ל את הקרב בקור-רוח מופתי – כאילו לא היה זה קרב. צרורות המאג קצרו בסורים. משה קם מדי כמה שניות. ירה צרור לעבר הסורים, השתופף, החליף מקום בזחל"ם, החליף תחמושת וירה שוב. עד שבאחת הפעמים בהן קם – נפגע מאש הסורים ונפל". מספר מודי שהיה עם משה באותו הזחל"ם: "לחיילים הצעירים היה זה קרב ראשון. האנשים היו נבוכים ומבולבלים. משה, למרות תפקידו הזוטר נסך שקט סביבו. תחת אש כבדה המשיך לחפות על חבריו עד שנפגע גם הוא. חיילים יגידו מאוחר יותר: משה הציל אותנו".
