ביטמן, דוד

דוד (דודו), בן צביה וישראל, נולד ביום כ' בחשוון תש"ה (6.11.1944) בכפר החורש. בשנת 1948 עברה המשפחה לקבוצת השרון ולאחר האיחוד עם חברי גבת, עברה לקיבוץ יפעת. כשהיה בן 10 נסע דודו עם הוריו לארגנטינה, שם יצאו בשליחות התנועה, ובמשך שלוש שנים למד בבית הספר הספרדי הכללי, עד שחזרה המשפחה לארץ. את געגועיו ואהבתו לארץ ביטא דודו ברשימה שכתב כשהיה בן שתים-עשרה. "לו ניתנה לי הבחירה לפני היוולדי – מי הייתי רוצה להיות, הייתי רוצה להיות חייל במלחמת השחרור, הייתי רוצה להיות בין הצנחנים היוצאים בלילה לפעולות, הייתי רוצה לשבת עם החברה בלילות ההפוגה מסביב למדורה ולשיר שירים… הייתי רוצה להיות פלמ"חניק". דודו "לא זכה" להיות פלמ"חניק, אך חוויות הקרב לא נחסכו ממנו שכן השתתף בשלוש מתוך חמש המלחמות שעברו על העם בארץ. דוד גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1962. במהלך שירותו השתלם בקורסים שונים וביניהם קורס צניחה וקורס קצינים. בראשית מאי 1965 השתחרר מהשירות הסדיר וחזר למשק. בקיבוץ עבד דודו על-פי-רוב בלול, אך העיסוק החביב עליו יותר היה תפקידו כמרכז ועדת-התרבות. דודו, שהיה הומניסט מושבע, הרבה לקרוא ספרים ולשמוע מוסיקה, והשתתף גם בשישיית הזמר של המשק. על פעילותו התרבותית סיפר חברו יאיר: "זמן רב משכנו יחד מפעל משותף. התנסינו באחד התפקידים הקשים שיש בקבוצה – ניסיון לבנות חיי תרבות על בסיס של התנדבות… הייתי בא לישיבות ויוצא משם מיואש, אבל… לא הייתי נשאר לבד: דודו היה אתי. בגישה שלו לעניין הייתה איזו כנות – גישה פשוטה וישרה וחביבה כל כך… לי זה נתן את הטעם להמשיך, למרות כל הקשיים. אף פעם לא אמרתי לו זאת. אנחנו הרי לא אומרים בפנים: אתה מצליח לעודד אותי, וחשבתי לי תמיד, מניין באה לדודו הנכונות לפעול למען הכלל – לפעול לאורו של עניין משותף ולראות אותו קודם לכל…" בשנת 1967 נשא דודו לאישה את נורית, שילדה לו שלושה בנים: ארז, אורן ואמיר. בשנת 1972 החליט הקיבוץ לאפשר לדודו לצאת ללמוד היסטוריה כללית ומזרחנות באוניברסיטת חיפה. דודו הספיק לסיים שנת לימודים אחת בלבד וציוניו היו מעולים. במלחמת ששת הימים נהרג אחיו של דודו, רמי ביטמן, ובהיות דודו בן יחיד להורים שכולים, הוצב כאיש מילואים ביחידה לא-קרבית. אך משפרצה מלחמת יום-הכיפורים סירב לשרת בעורף והצטרף מרצונו לגדודו הקודם, אשר לחם בחזית הדרום. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), יצאה יחידה של דודו למשימת טיהור של שטח תחנת הרכבת בסרפיאום. הכוח היה צריך ליצור רושם של עוצמת גדוד, בשעה שלמעשה הייתה בו פלוגה קטנה, שמנתה 6 זחל"מים וטנק בראשם. ליד תחנת הרכבת הופתעה היחידה על-ידי מארב-טנקים של האויב. הזחל"ם של דודו נפגע ודודו נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ביפעת. השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים והורים. במכתב תנחומים למשפחה כתב שר-הביטחון דאז, משה דיין: "דודו ז"ל הוצב, כבן יחיד להורים שכולים, למילואי גדוד חי"מ. כשפרצה המלחמה הצטרף מרצונו לגדודו הקודם, נלחם באומץ-לב ונפל במערכות הגדוד. דוד היה קצין מעולה וחבר למופת. כל מי שהכירו – אהבו". לאחר נופלו הוציא קיבוץ יפעת לאור חוברת לזכר בניו שנפלו, ובה רשימות על דודו.