ביטון, משה
משה, בן רחל ויהודה, נולד ביום י"א באייר תש"ז (1.5.1947) בקזבלנקה שבמרוקו, ועלה ארצה עם משפחתו בשנת תשכ"ד (1964). הוא למד בבית-ספר יסודי במרוקו, ואחרי-כן המשיך ולמד שנתיים בבית-ספר תיכון שם. בהיותו בן שש עשרה, כשאביו נפל למשכב, ראה חובה לעצמו להפסיק את הלימודים, ולהתחיל לעבוד כדי לעזור בפרנסת משפחתו. הוא עשה זאת לאחר לבטים רבים, כיוון שמה שאפיין אותו במיוחד היה תאוות הלימודים העצומה שלו. הגם שנבצר ממנו ללמוד לימודים סדירים השלים את לימודיו התיכוניים בערב, וסיימם בהצטיינות. הייתה לו נטייה ברורה למקצועות הריאליים בכלל ולמקצועות טכניים בפרט, אבל שקדנותו הרבה עזרה לו גם בשאר המקצועות, גם בספרות ותנ"ך נמנה עם המצטיינים. בתום לימודיו בבית-ספר תיכון נרשם לקורס לטכנאים של בית-ספר "בזק", ולאחר שסיים את הקורס בהצטיינות והוסמך כטכנאי טלפון, עבד כקוון בדואר-הנדסה בירושלים. משה היה ידוע במסירותו, בשקדנותו ובחריצותו בעבודה. הוא אהב את עבודתו והמשיך ללמוד ולהתקדם. מטרתו הייתה לקבל תעודת בגרות ולהמשיך את לימודיו בטכניון. באחרונה עבד כקוון במחלקת ההתקנות של דואר הנדסה ברחובות, והתגורר עם משפחתו באשדוד. הוא היה חובב מוסיקה לכל סוגיה, ובמיוחד מוסיקה קלאסית, והרבה להאזין ולהקליט. ספרה עליו רעייתו מרים: "מה שעוד אפיין את משה היה השקט שלו ודיבורו המאופק. היה בו שקט נפשי והוא ידע לשמור על איפוק, ומעולם לא נתן לרגשותיו ביטוי חיצוני. היה ישר ונאמן, וכן היה נעים-הליכות, ושמר על יחסים טובים עם כל אדם בעבודה ובבית. תמיד נטה להתפשר, ובהומור שניחן בו ובדיבורו הקצר והישיר היה משרה חמימות, שהיה בה תמיד כדי להרגיע, להפיג את המתח". משה היה מוכן ללמוד מכל אדם, והיה מטה אוזן קשבת לדעות ולהערות של הזולת. הוא הרבה לעזור לכל אדם שביקש את עזרתו או את עצתו, וגם בלי שיתבקש לכך סייע, בפשטות ובצניעות. משה כיבד ביותר את הוריו, ומקורביו נהגו לומר שהוא "נושא את אביו ואמו על כפיים". בכל רגע של פנאי היה מבקר בבית הוריו, עוזר לאמו ולאחותו הנכה יפה. משה גויס לצה"ל במחצית ינואר 1967 והוצב לחיל התותחנים. לאחר הטירונות, ולאחר שהשלים קורס רגמי מרגמות 120 מ"מ בציון גובה מאוד נקבע תפקידו כרגם. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר, הוצב לשירות מילואים בגדוד מרגמות ועמו השתתף במלחמת ששת הימים. כעבור זמן הוצב בגדוד שדה של מכמ"ת ואחרי-כן מונה רגם מרגמות 160 מ"מ ושימש כאיש צוות מרגמה כבדה. בתו נטאלי נולדה כשנה אחרי נישואיו למרים. מלחמת יום הכיפורים פרצה עוד בטרם מלאו לה שלושה חודשים. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, נקרא משה ליחידתו והשתתף עמה בקרבות בסיני. נטאלי לא תכיר את אביה. ביום כ"ד בתשרי תשל"ד (20.10.1973), בימים האחרונים של המלחמה, בשעה שמשה מילא תפקידו כרגם מרגמות 160 מ"מ ליד "החווה הסינית" שמעברה המזרחי של תעלת סואץ, אירעה התפוצצות במרגמה שלו ומשה נפגע ונהרג. מפקדו אמר כי: "הוא היה אמיץ ולחם בגבורה ובקור-רוח עד שנפל". השאיר אחריו אישה ובת, הורים, שש אחיות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "משה היה מסור לתפקידו ומילאו ללא חת. הוא היה אהוד על חבריו ועל מפקדיו ונאמן לרוח הצוות". חבריו לעבודה בשירותי הנדסה קראו על שמו "ריכוז משה", מקום ריכוז עובדים על שם משה ביטון. ועוד כתבו עליו: "משה היה טוב לכולם, ישר ונאמן, שקד על שמירת יחסים טובים. היה ידוע במסירותו, בשקדנותו, בנכונותו להיענות לכל שמטילים עליו. משה השקט והמתון. כך הכרנו אותו, חרוץ ושקדן. כזה הוא היה".
