בן שרה ואלברט. נולד בבית שאן ביום י"ז בטבת תשל"ח (26.12.1977). אח לגלית, חופית, גולן, נועם, אליאור, דניאל. נולד אחרי שתי בנות, ובואו מילא את הבית באושר גדול. כתינוק היה שמנמן וחמוד, וככל שצמח והתפתח בלט ביופיו. מושיקו גדל והתחנך בבית שאן. הוא למד בבית הספר היסודי "מאיר" וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון המקיף הכללי "אורט". בכל אשר עשה הצליח, והיה מקור גאווה למשפחתו ולחבריו. מושיקו היה חבר נפלא ואח נהדר, העניק לכל אדם יחס חם ומכבד, דאג לכולם ולעולם העדיף את צורכי האחרים על פני צרכיו האישיים. מושיקו לא הכיר את המילה "לא", ובכל עת היה נכון להירתם לעזרה ולהעמיד את עצמו לטובת הזולת. יכולת הנתינה המופלאה שלו התבטאה, בין היתר, בפעולות ההתנדבות הרבות שלקח בהן חלק: מדי יום היה מגיע לסניף ה"משמר האזרחי", ומשתתף בסיורים. הוא התנדב בתנועת "הנוער העובד" של ההסתדרות, ואף סייע לקשישים. בחופשות היה עובד במלצרות כדי לסייע בפרנסת המשפחה. מושיקו התעקש לשרת ביחידה קרבית, ועם גיוסו לצה"ל, ב-23.7.1996, הוצב לחטיבת "גולני". הוא עבר את מסלול ההכשרה כלוחם, ועלה עם יחידתו – הפלוגה המסייעת 'ברק', ללבנון. גאה היה לשרת ב"גולני", ומפקדיו מעידים כי הצטיין בתפקידו. כמו בחייו האזרחיים גם בצבא, היה מושיקו הראשון להתנדב לכל משימה. מושיקו אהב את השירות בלבנון הגם שלא היה שירות קל, ואף החופשות שקיבל היו מועטות וקצרות. לאחר שלושה שבועות שבהם לא היה בבית, עמד לצאת לחופשת סוף שבוע ולנסוע עם חבריו להינפש באילת. המאכלים והתבשילים האהובים עליו כבר הוכנו לכבודו בבית, אך מושיקו לא הגיע, ובמקומו הגיעה הבשורה הקשה מכול. סמלֿ-ראשון משה ביטון נפל בפעילות מבצעית בלבנון ביום כ"ט באב תשנ"ח (20.8.1998). באותו יום עשתה את דרכה שיירה של צה"ל לעבר מוצב הבופור. מושיקו ליווה את משאית המנוף, שלא הייתה ממוגנת. בהגיע המשאית למרחק של מאה וחמישים מטר מהמוצב, הפעילו המחבלים מטען חבלה. מושיקו ונהג המשאית, עמוס כלפה, נהרגו במקום. מושיקו היה בן עשרים ואחת בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין שבבית שאן כשאלפים מתושבי העיר מלווים את ארונו. הניח אחריו הורים, ושישה אחים ואחיות. לאחר נפילתו נולדו לאביו אחותו אושר ואחיו שהם. חבריו של מושיקו לפלוגה המסייעת נפרדו ממנו בדמעות: "לא נשכח את החיקויים שלך, לא נשכח אותך, תמיד יכולנו לסמוך עליך. פלוגת 'ברק' אוהבת אותך, להתראות אח, ביי חבר." ספד למושיקו חבר הכנסת דוד לוי: "הייתי נוכח ביום הולדתך, ולא שיערתי שאעמוד ליד קברך הפתוח." כתב אביו של מושיקו לזכרו: "אני זוכר אותך ולא אשכח אותך / שהיית כמו מלאך ואנצור כל חיי בכאב / את מנגינתו העצובה של הלב / לזכור אותך כמו השמש העולה / לחוש אותך כמו רוח סערה / לנשום אותך כמו אוויר הרים / להריח אותך כמו ריח הפרחים / לשמוע אותך כמו הד בין ההרים / לצחוק אתך כמו מי נחל גועשים / להתגעגע אליך כמו גלים אל החוף / לאהוב אותך עד אין-סוף / לכתוב לך שירים עצובים / לבקר אותך בין שורות הקברים / לבכות לך מלוא אגמים / לכאוב אותך כמו השקיעה בין הדמדומים / לחשוב עליך בלילות חשוכים / לספר לך סיפור בהמשכים / לראות אותך בין דפי האלבומים / לדבר אתך כמו שירת הציפורים / לחפש אותך בין הכוכבים / לשלוח לך ד"ש עם המלאכים / להדליק לך נרות נשמה / כל חיי אזכור אותך לעד / ואת שנותינו היפות יחד / כל ימיי אתגעגע ואחלום / כי לזכור אותך זה כמו לנשום / שלך לעד, אבא האוהב תמיד." עוד כתב האב: "כשנולדת היית חמוד ושמנמן, יפהפה עם חיוך מדליק. במשך השנים גדלת ונהיית לעלם צעיר. סיימת בית ספר ואז גויסת לצבא שכל כך אהבת. עמדת על כך שתלך ל'גולני', וכך היה. עברת את הטירונות עם שברי הליכה, ובכל זאת סיימת בכבוד שראוי לכל חייל. עברו שנתיים וחצי בשירות הצבאי, ואז בא היום הארור ההוא שבו קיפחת את חייך. בגיל עשרים ואחת נגמרו חייך וגם חיי. אתה תמיד תישאר צעיר ויפה ואני אמשיך לגדול. אתה תישאר בגיל עשרים ואחת, ואני אגדל בעוד שנה. וחולפות להן השנים, ואחיך גולן גדל ומתחתן ואתה תישאר תמיד צעיר ויפה. לגולן נולדו שני בנים יפים וחמודים, אבל אתה תישאר תמיד צעיר ויפה. נועם גם הוא גדל ומתחתן עם חני שאתה לא מכיר, כי אתה תמיד תישאר צעיר ויפה. נולדה להם ילדה יפה שקוראים לה טוהר. כל כך חמודה, יפה וחייכנית. ואתה תמיד תישאר צעיר ויפה. …אתה תמיד תישאר חרות במוחי, צעיר, חייכן ויפה. שלך לעד, ממני אבא האוהב תמיד." העיתונות סיקרה בהרחבה את האירוע הקשה בלבנון והכתבות הרבות שהתפרסמו האירו את דמותו של מושיקו. מושיקו הונצח בגן ציבורי יפהפה, "גן משה", שבנתה עיריית בית שאן לבקשת המשפחה השכולה. הגן, הממוקם בשכונת אליהו שבעיר, נחנך ב-30.4.2006 במעמד הרב הראשי של העיר, ראש העיר, בני משפחה וחברים. את הטקס המרגש פתח שיר שכתב לזכרו של מושיקו עוזר ראש העיר, עמי שמואל. ראש העירייה, ז'קי לוי, נשא דברים: "הייתה לי הזכות להכיר את מושיקו באופן אישי, ואני זוכר אותו כאדם שמח תמיד. … המיוחד בגן הזה הוא שכולם נרתמו על מנת להקים את המקום. כל עובדי העירייה נרתמו, גם בזמנם החופשי ובהתנדבות, כי לכל אחד מאתנו היה ברור שעושים כאן משהו מעבר לעבודה הרגילה. שלושת עצי הזית שבגן מייצגים את חטיבת 'גולני', ואת השורשיות של עם ישראל והחיבור שלו לאדמה." חברו הקרוב של מושיקו, הלל בניסטי, דיבר אף הוא בטקס: "אני לא יכול לשכוח את היום שבו הודיעו לי שמשה נהרג. עכשיו יש לנו מקום מקסים לשבת בו בימי זיכרון, ולזכור את מושיקו ביחד. אני מודה לראש העיר שהרים את הכפפה והקים גן לתפארת, גייס את הכספים ואפילו עבד בעצמו בגן. היום, אחרי שבע וחצי שנים, אני מרגיש הקלה שהעיר מנציחה את מושיקו." הוסיף ידיד המשפחה, חבר הכנסת לשעבר דוד לוי: "היום הזה, בו מנציחה העיר את אחד מטובי בניה הוא סמלי … כמו סרט נע עוברים עכשיו מול עיניי הימים שבהם עבדתי עם סב המשפחה, משה ביטון, בשדות הכותנה, היום שבו בא הנכד מושיקו בבריתו של אברהם אבינו ויום הלוויה שלו, והנה היום אני נמצא שוב ביחד עם בני המשפחה בחנוכת הגן לזכרו. אשרי הקהילה שיודעת לזכור ולהנציח את בניה וגיבוריה."
