בנם של אסתר ומנחם. מימון מידן נולד ביום ב' בשבט תשנ"ד (13.1.1994) בנתיבות. בן בכור ונכד ראשון במשפחה, אח בכור של צליל ושל דאור. הוא נקרא על שם הסבא רבא שלו, מימון ביטון. מידן גדל ולמד בנתיבות. את לימודיו החל בבית ספר יסודי "נתיב אליהו" ומתחילת הדרך בלט כתלמיד טוב, גם אם התקשה פעמים רבות לקום בבוקר לבית הספר. מהשנים הראשונות מידן היה אהוב על כל מוריו, סיפרה אימו. מבית הספר היסודי מידן המשיך לחטיבה ותיכון בבית הספר המקיף "דרכא", שם סיים י"ב כיתות בהצלחה. מידן היה ילד חייכן ונוח, תיארו הוריו, מצחיק, שנון ובעל ביטחון עצמי. מלא שמחת חיים, חי ותוסס ומי שתמיד היה הכוכב, במסיבות בבית הספר וגם בבית. בבית מידן גם ידע להיות הבכור הבוגר, זה שתומך בהוריו, זה שכיף לדבר איתו וכיף להקשיב לו. אם רצה משהו ידע לבקש בנועם, אף פעם לא לדרוש, וכך היה קשה להשיב בשלילה לבקשותיו. למידן היו יחסים מצוינים עם הוריו, והוא ידע שאפשר תמיד לסמוך עליהם. אימו אתי נשמרה בטלפון שלו כ"האחת היחידה", הוא הירבה להתייעץ איתה ולשתף אותה במה שקורה בחייו. את אביו מנחם מידן כיבד מאוד וביקש את עצתו בכל אירוע. שניהם, האב והבן, היו אוהבי גדג'טים מושבעים, הייתה להם שפה משותפת והיה ביניהם חיבור חזק. גם לאחיו ולאחותו היה מידן קשור מאוד. בינו לצליל אחותו, הצעירה ממנו בשלוש שנים, היה קשר הדוק של אחווה, הדדיות ונתינה. "לא מובן מאליו שאח גדול יהיה כמו חבר טוב", סיפרה צליל, "ראינו סרטים יחד, נסענו לים יחד כאילו אני אחת מן החברים שלו, לא אחותו הקטנה … ישבנו, צחקנו, דיברנו וכמובן כמו אח גדול ואחות קטנה גם רבנו, אבל בסופו של דבר תמיד השלמנו. הוא נתן לי את ההרגשה שיש על מי לסמוך, יש לי עם מי לדבר ויש מי ששומר עלי". לדאור, הצעיר ממנו בתשע שנים, היה מידן אח גדול מגונן ואוהב. כך, למשל, חודשיים לפני נפילתו מידן לקח את דאור ליום כיף, אשר השאיר לאח זיכרון מתוק בלב. מידן גדל והיה לנער שופע חיים ומוקף בחברים. הוא אהב מאוד לצחוק ולהצחיק, התמחה בחיקויים ובמופעי סטנדאפ ועל כן היה הכוכב בכל מסיבה. מידן גם אהב מאוד מוזיקה מכל הסוגים, והיה מתעורר לצלילי מוזיקה מדי בוקר. הוא אהב לשמוע וגם לשיר, ולא פעם ערך עם החברים ערבי קריוקי. חלקם צולמו בטלפון סלולרי, ושמורים כמזכרת במשפחה. אולם החברים נמשכו אל מידן לא רק בזכות הצחוק אלא בשל היותו כאח גדול אשר מטה אוזן קשבת לכולם, מי שחשב עליהם לפני שחשב על עצמו, מי שצחק איתם אבל לעולם לא עליהם. מידן הסתדר היטב בכל מקום שהיה בו, כל אחד הרגיש שמידן הוא חברו הטוב ביותר וכל החברים הגדירו אותו באותה דרך – החבר המעודד, הנותן, המצחיק, זה שאכפת לו מכולם, האופטימי והמקבל את השונה ללא תנאי. עצה שמידן נתן פעם לחברה הגדירה היטב את המוטו שלו בחיים: "המקור להצלחה בחיים זה שמחת חיים ועקרונות. כששום דבר אחר לא ישבור את שני הסטנדרטים האלו, אז תדעי מהו אושר אמיתי". "מידן היה האדם הכי שמח שאני מכירה", סיפרה אחותו צליל, "אהב לצחוק ולהצחיק. החיוך שלו, מעולם לא ראיתי שהוא נמחק … בכל מקום שהוא היה הרגישו בנוכחותו של מידן. מדהים לדעת שהוא נגע בכל כך הרבה אנשים, ידע לכבד את כולם בלי שום הבדלים". עם השנים מידן רכש חברים רבים מכל הארץ, חברים שאת חלקם הכירו הוריו רק אחרי נפילתו. תיארה בר, חברה: "מידן, היית אדם גדול, שמשך אליו מלא אנשים שנשארו אוהבים לנצח. בן אדם מצחיק, עם אופי הכי שמח שאני מכירה. טוב לב ושופע עזרה בלי לקבל שום דבר בחזרה, פשוט אהבת חינם. צדיק גדול". ב-30.7.2012 התגייס מידן לצה"ל. הוא שירת בחיל השריון כנהג טנק במסגרת חטיבת שריון שבע, גדוד 75. אחרי תקופה מבצעית בקו עבר למפקדת הגדוד. המעבר למפקדת הגדוד היה נכון עבור מידן, ואימו סיפרה שכשהגיע לחופשה ראתה ממש מידן אחר – בעל מוטיבציה גבוהה לתת ולהילחם בשביל המדינה, מי שהשירות לחיילים היה בעיניו ערך עליון. הציוד הצבאי שהוא היה אחראי לחלק לחיילים היה קדוש בעיניו, כך למשל גם כשחילק לכולם סיגריות הוא ביקש מאימו שתקנה בשבילו, כי לא נגע בציוד המיועד ללוחמים. מפקדו של מידן תיאר אותו כחייל מלא חיים, שגם בצבא היה הכוכב במסיבות. חייל שגילה אכפתיות ונרתם לכל משימה, והכול עם חיוך על פניו. טלי, חברה של מידן, תיארה: "לא משנה על מה התלוננת כשנמאס לך מהצבא, עדיין חייכת ותמיד רק שימחת אנשים, ותמיד התנדבת לעזור בלי שום היסוס". בחודש יוני 2014, אחרי שמחבלים חטפו ורצחו שלושה צעירים בשומרון, התגבר ירי רקטות מרצועת עזה לישראל ובעקבות כך יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס באזור עזה. המבצע החל ב-8.7.2014 בהפצצות מהאוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לרצועת עזה לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור, משימות שבוצעו עד תום המבצע בסוף חודש אוגוסט. בראשית המבצע יחידתו של מידן הגיעה לשטח כינוס סמוך לגבול עזה. ביום ראשון 27.7.2014 הוא הגיע לחופשה בבית, נפגש עם משפחתו ובילה שעות עם חבריו. למחרת שב לשטח הכינוס, וכעבור כמה שעות נהרג. מידן נפל בקרב במבצע "צוק איתן" ביום א' באב תשע"ד (28.7.2014), כשפצצת מרגמה שנורתה מרצועת עזה התפוצצה בשטח הכינוס. איתו נפלו רב-סמל עדי בריגה, סמל ראשון אליאב אליהו חיים כחלון ורב-טוראי נירן כהן. מידן היה בן עשרים בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בנתיבות. הותיר הורים, אחות ואח. אחרי נפילתו הועלה מידן לדרגת רב-טוראי. מידן היה טהור במותו, סיפרו הוריו – יום קודם הסתפר, ובאותו בוקר הוא הגיע מהבית מצוחצח ומסודר. עשר דקות לפני נפילתו הוא צולם על ידי אנשי חב"ד מניח תפילין. עוד הם סיפרו על שיחה שניהל מידן עם חברתו דניאל יום לפני נפילתו, וכשהיא אמרה לו שהגוף צריך לנוח ענה – ננוח בקבר. בשיחה בין החברים, דקות לפני נפילתו, הם דיברו על מה שכל אחד יעשה אחרי הצבא, ומידן אמר – ואם בעוד חצי שעה יפול פה פצמ"ר?… בספטמבר 2014, בפתיחת שנת הלימודים, נערכה בתיכון "דרכא" בו למד מידן תהלוכה לזכרו. בטקס אמרה אחותו צליל: "החיים פשוט התחלקו לשניים, מרגע של שמחה הכול הפך אפור, מצחוק לבכי. אנו עוצרים את חיינו ומנסים לעכל, בלב אנו נושאים את הגעגוע ובתוך כל זה מנסים לנהל מעין שגרה של משפחה, חברים, עבודה ולימודים. מידן היה אדם כל כך חי שקשה מאוד לעכל שהוא לא נמצא בחיים ולא יחזור עוד. קשה להתרגל לשקט, בלי המוזיקה, החברים והצחוק שלו. אנחנו מתרחקים מהימים שראינו אותו והזמן חולף ונפער חור ענקי בלב, ומידן חסר כדי למלא את החלל הזה. תחושת הבטן ריקה, הכול שומם וחסר טעם. נותרו הזיכרונות, התמונות והסרטונים, וחיוך שקבוע על הקיר. אני מבטיחה שנקום ונחייך רק בשבילו, כי במותו ציווה לנו את השמחה". ביום ד' בניסן תשע"ה (24.3.2015) הוכנס לבית הכנסת "בני עקיבא" בנתיבות ספר תורה שנכתב לעילוי נשמת שני בני נתיבות שנפלו ב"צוק איתן", מידן ורס"ב קסהון דני ביינסאין. מידן אהב מאוד לחקות את הבדרן שלום אסייג. אחרי נפילתו פנתה מורה שלו לשלום אסייג וסיפרה לו על כך והאמן ערך הופעה בנתיבות לזכרו, הופעה שכל הכנסותיה הוקדשו להנצחת מידן. ביום הזיכרון תשע"ה (אפריל 2015), כתשעה חודשים אחרי נפילת מידן, נחנך בתיכון "דרכא" בו הוא למד מתחם להנצחתו שהוקם בעזרת הכנסות המופע. בטקס חנוכת ההנצחה ב"דרכא" אמרה אימו של מידן: "כשנולדת שמחנו כל כך, וחשבנו שכשתגדל לא תצטרך להתגייס ולהשתתף במלחמות כי לא יהיו. תקוותנו הייתה שיהיה שלום, נראה שהתבדינו. בטקס ההשבעה נשבעת למסור את נפשך למדינת ישראל ואף להקדיש את חייך. חשבנו שזה לרשמיות, אך לצערנו זה באמת קרה … היום יום הזיכרון הלאומי, בו כולם זוכרים אתכם הלוחמים הגיבורים. אבל בשבילנו זהו עוד יום רגיל. כל יום, כל שעה, דקה, שנייה זה יום זיכרון. כל דבר מזכיר אותך. המון שאלות עולות – מה, למה ואיך, ומה מידן היה עושה? מה מידן היה אומר? הבית ריק בלעדיך, האנרגיות והשמחה שלך אינם עוד וחסרים בכל פינה, בכל רגע, בחגים, בשבתות, בכל יום שעובר … כשהייתי אומרת לך 'מידן תהיה ילד טוב' תמיד אמרת 'אימא אני לא ילד'. אני בתשובה הייתי אומרת שבשבילי תמיד תהיה ילד, גם כשתהיה בן שמונים … והנה, כשאנחנו נהיה בני שמונים אתה תישאר בן עשרים – צעיר לנצח … מידן, אנחנו גאים בך ואוהבים אותך מאוד. מתגעגעים אליך בלי סוף ומקווים שטוב לך איפה שאתה נמצא. תשמור עלינו שם מלמעלה. שנשמתך תהיה צרורה בצרור החיים, אמן ואמן". לאתר יוטיוב הועלו כמה סרטונים לזכר מידן, ובהם שפע תמונות שלו מתחנות חייו הקצרים. סרטון שהעלה איציק נפתח במילים: "תמיד תזכרו את הטוב בו ותנציחו אותו אצלכם. תנצרו את כל הרגעים היפים האלו בליבכם, כי זה מה שהוא השאיר אחריו והיה רוצה שנמשיך בדרך הזאת". סרטון שהעלתה בר מסתיים במילותיה: "נשמה טהורה, מלא שמחת חיים. תמיד מעודד ומצחיק את כולם. אין מילים שיוכלו לתאר את הכאב". באתר פייסבוק נפתח עמוד לזכר מידן ובו מפרסמים אוהביו דברי זיכרון וגעגוע, לצד הודעות על הנצחות ואזכרות ופרקי תהילים לעילוי נשמתו. ספד מתן, חבר: "מידן, נפלה לידי זכות שזכיתי להכיר מלאך כמוך. אני פשוט לא מאמין שאני לא אזכה ללכת איתך שוב למסיבה או סתם לדבר איתך. תמיד היית משדר לי הרגשה של 'הכול בסדר מתן' עם החיוך שלך, למדתי ממך הרבה … אני בחיים לא אשכח אותך. אוהב אותך, גיבור ישראל". שאולי, חבר של מידן, כתב: "קשה לדבר עליך בלשון עבר, זה בלתי נתפס ולא מתעכל. אבל זה ידוע שהפרחים היפים ביותר נקטפים בשיא פריחתם. אני כותב את זה ויש לי דמעות בעיניים כי לא תזכה לראות את העתיד, אבל בהחלט תהיה חלק מהעתיד שלי ושל כל עם ישראל. שמך לא חקוק רק על האבן, אלא גם בליבנו הוא נצור תמיד". כתבה טל, חברה: "מידן שלי, מאיפה אתחיל? פשוט נעקרת מלבי. היית בשבילי כמו האח הגדול שאין לי, היית בשבילי עולם ומלואו… ופתאום שקט, ודממה … היום חלמתי עליך, חלמתי שישבנו בשרשרת (צמוד לנתיבות), שמנו את ניו בורן מנגן ברקע כי כל כך אהבת אותו והערצת אותו, וכמובן שהמון במבות. כל כך אהבת במבה! ביקשת ממני להגיע עד לבסיס שלך בשביל לתת לך במבה וחיבוק גדול. עכשיו למי אני אלך להביא במבה? הרגשתי לרגע שפשוט כל החלום הזה כל כך אמיתי, וכל כך פחדתי שהאזעקה תעיר אותי מהחלום הזה כי הוא היה כל כך יפה. הרגשתי שפשוט לקחת אותי ליום כיף, לכמה דקות, ואז אמרת לי 'זה הזמן ללכת אחות'. כל כך קשה הפרידה. אני כל היום אוכלת את עצמי במחשבות על האם טוב לך שם למעלה? האם באמת הנשמות רואות הכול מהשמים? האם אתה באמת נמצא פה? … אני זוכרת איך אמרת לי בקול של אושר 'אל תדאגי, ננצח אותם. אני לא חוזר בלי דגל', אבל לא ידעתי שתחזור עטוף בו. תשמור על כולנו, ובעיקר תחזק את אימא ואבא, ותן להם כוח. אני מבטיחה להגיע ולבקר אותך בכל זמן שיתאפשר לי ולעולם לא אעזוב אותך, כמו שאתה מעולם לא עזבת אותי. כי ככה זה חברים טובים. אז מידן, צדיקים חיים לנצח. בורא עולם מקבל אותם בזרועות פתוחות".
