ביטון, יצחק (אריק)

בן נינט ויוסף. נולד ביום ל' בחשוון תש"ך (1.12.1959) בבאר שבע. אחיהם הבכור של שמואל, אורלי וחגית. יצחק החל את לימודיו בבית-הספר "קורצ'אק" בבאר שבע, המשיך לתיכון מקיף ג' בעיר, שם למד שנה אחת, וסיים בתיכון מקיף ד' במגמת אלקטרוניקה. בתחילת חודש פברואר 1978 התגייס יצחק לצה"ל ושירת שנים ארוכות בחיל האוויר. בעת שירותו כחייל סדיר שימש כטכנאי בקרת ירי הוק, בטייסת תחזוקה של אגד נ"מ. במסגרת תפקידו בדק מכשירי מכ"מ לצורך פעילות וכן עסק בתיקון ובבדיקה של הציוד הטכני והחלקים האלקטרוניים הקשורים במערכת. מפקדיו התרשמו ממהימנותו ומרמת המוטיבציה הגבוהה שהפגין – יצחק נהג להקדיש מזמנו לעבודה גם מעבר לשעות הפעילות המקובלות, על מנת לקדם את הנושאים עליהם היה מופקד. לקראת תום שירותו החליט להישאר בצבא ובתחילת חודש פברואר 1981 הצטרף לשורות צבא הקבע. תקופה מסוימת שירת בסיני ובשנת 1982 השתחרר מצה"ל. יצחק, שבמהלך שירותו עבר השתלמויות וקורסים רבים, החליט להרחיב את השכלתו הפורמלית והחל ללמוד לימודי אלקטרואופטיקה במכללה הטכנולוגית בבאר שבע. לימודיו זיכו אותו בתואר הנדסאי אופטיקה. לאחר שסיים את לימודיו עבד יצחק במכללה כטכנאי מעבדה ובהמשך עבד בחברת אופטיקה ברמת גן. שש שנים לאחר שהשתחרר מצה"ל, בשנת 1988, החליט יצחק לחזור אל שורות צבא הקבע. כדרכו, הפגין מסירות ואחריות, ביצע את עבודתו ברמה גבוהה וסייע בכל אשר נדרש ביחידתו. כאות הערכה לתפקודו נבחר יצחק כנגד מצטיין. מפקדיו הדגישו כי הצטיינותו משמשת דוגמה ומופת ביחידה. בסתיו 1989 נישא יצחק למזל. כשנה לאחר החתונה זכה לעדנה כאשר נולדה בתם הדס. בשנת 1992 עבר הסבה מקצועית והוסמך לשמש כחווט תעופתי, הפך לחווט בכיר, שירת בבית-הספר לנ"מ של חיל האוויר והגיע עד דרגת רס"ר. ביום כ"ו באדר ב' תשנ"ה (27.3.1995) נפל יצחק בעת מילוי תפקידו. בן שלושים ושש היה בנופלו. הוא נפטר ממחלה קשה עמה התמודד בגבורה חודשים ארוכים, עד שלא יכול לה עוד. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. הותיר אשה, בת, הורים, אח ושתי אחיות. במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "יצחק תואר על ידי מפקדיו כאדם שקט, שעבד במקצועיות ובמסירות, נהג להתנדב ולבצע כל משימה עד תום, תוך גילוי דבקות במטרה. חש גאווה לשרת בחיל האוויר. היה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד." מפקד היחידה בה שירת יצחק כתב למשפחה: "נגד מצטיין, שקט, מקצועי ומסור לעבודתו, לא היתה משימה בה לא עמד בכבוד, גאה לשרת את מדינתו כחייל בצבא הגנה לישראל, בחיל האוויר ובמערך נגד מטוסים, ייעוד אשר חלם עליו משחר ילדותו." משפחתו של יצחק קיבלה תעודת הוקרה מטעם ראש אגף כוח אדם במטכ"ל, על פועלו של יצחק בשירות הצבא. מתוך דברים שכתבה שכנתו, אסתר שלומוביץ: "ככל שהזמן עובר כך אתה חסר יותר. גדלת מול עיניי יחד עם ילדיי, ועוררת בי רגשות של אהבה של אם ואחות. כשמך כך אתה, תמיד בת צחוק בזווית הפה, גם כשבפנים אולי אתה עצוב מעולם לא ראו זאת בפניך. גם בימיך האחרונים חייכת עד לרגע האחרון והיית תמיד אופטימי. תמיד מצאת זמן בשבילי וידי הזהב שלך טיפלו בכל תקלה אלקטרונית בבית, תמיד מצאת פתרון וסבלנות לכל דבר. בכל יום בו ראיתי את אמך במשך השנה שחלפה, נקרע לבי בקרבי לראות את צערה העמוק ההולך ומשתלט על חייה. לאורך חייך היא פרסה כנפיים ששמרו עליך".