ביטון, יורם

בן שמחה ואורי, נולד ביום ט"ו באדר א' תשכ"ב (19.2.1962) בעפולה. יורם היה בן למשפחה שהתיישבה במושב, ומצאה את פרנסתה בחקלאות. הוא גדל במושב "דבורה" שבחבל התענך, ובו למד בבית-הספר היסודי "יד לחמישה". יורם אהב מאוד את המשק של משפחתו, וגם אהב לעבוד בו. לאחר שסיים את בית-הספר היסודי, הוא המשיך ללמוד בחוות הלימוד "ניר העמק" שבעפולה. לא פעם עזב יורם את חדר הלימודים בשעות אחר-הצהרים, כדי לעזור לאביו בעבודתו במשק. עוד בהיותו ילד קטן בגן הילדים התבלט יורם בנכונותו לעזור. "יורם תמיד היה מוכן להירתם לעזרה", מספרת הגננת שלו, "ולכן היה זה כאילו ברור מאליו לראותו כעבור שנים על הטרקטור, נוסע לשדות לעזור לאביו". "יורם היה נער בעל מוטיבציה, בעל רצון עז ויכולת אדירה. הייתה לו תושייה ולכל אשר פנה הצליח", כך תיארו המורה לספורט, שהכיר אותו בכיתה ט' של בית-הספר. כשהיה יורם בכיתה י"א, כבר דיבר על כך שיתנדב ליחידה קרבית. ואמנם, כשהגיע מועד גיוסו, הוא התנדב לחיל-הצנחנים. למן הימים הראשונים בטירונות, ניכר יורם כחבר וכחייל מצטיין. גם כשיצא לחופשות הביתה, הוא דאג להביא כל מיני דברים בשביל יחידתו. "היה בו, ביורם, חוש מופלא למכונאות, ולכן אין פלא שהנגמ"ש שלו היה תמיד הכי מטופל והכי נקי". כך מספר חברו מן היחידה. הסדר שלט לא רק בכלים הגדולים, אלא בכל דבר שהיה שייך ליורם: במיטתו, בחדרו וכמובן בתרמילו. גם כשהוציא מן התיק עוגה, ששלחה לו אמו, הייתה זו עטופה בנייר מסודר וטעמה טעם של בית אוהב. יורם אהב את ביתו, ונהג לשבח ולהתפאר בהוריו ובמשפחתו. יורם עבר קורס מ"כים, והתכוון לעבור גם קורס קצינים. אבל משפרצה מלחמת שלום הגליל, עלתה יחידתו ללבנון, ויורם שובץ כנהג בנגמ"ש המג"ד. בשעת היתקלות עם כוחות האויב נפגע הנגמ"ש וכל נוסעיו קיבלו פקודה לפנותו. כשיצא יורם מן הנגמ"ש, נפגע בחזהו מאש שנורתה מן המארב. הוא נפל בעת מילוי תפקידו, ביום ט"ו בסיוון תשמ"ב (6.6.1982). הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין של מושב דבורה. הוא השאיר אחריו הורים, אחים ואחיות. משפחתו תרמה ספרייה תורנית לבית-הכנסת שבמושב דבורה, להנצחת זכרו של יורם.