fbpx
ביטון, דוד

ביטון, דוד


בן סעדה ושמעון. דוד נולד במרוקו בכ"ב באדר תש"ה (7.3.1945). עלה ארצה עם משפחתו ב-1955, הם השתקעו בבירת הנגב באר שבע ו שם המשיך דוד את לימודיו ביסודי ובתיכון. במהלך שירותו הצבאי הכיר דוד את רחל, תושבת מושב פקיעין שבצפון, ועם שחרורו משירות סדיר בשנת 1966 הוא נשא אותה לאישה והם עברו להתגורר בצפון, ביישוב זרעית, שם פיתח דוד משק לתפארת. ב שנים הבאות נולדו שלושת ילדיהם: סיגלית, חגית ושמעון. סיפרה הבת סיגלית, הבכורה: "אבא היה בן אדם נפלא, אשר עזר גם במשק ובבית בכלל. חינך אותנו בצורה ובדרך הטובה ביותר בעיניו, דאג שנלמד בבתי הספר היוקרתיים באזור. לימד אותנו להעריך דברים חשובים והיה מקור להשראה. ידע לעמוד על מילת המפתח של כבוד הדדי, ודרך היושר ה ייתה דרכו. הוא אהב לטייל עם משפחתו וילדיו בחיק הטבע בזמנו הפעוט שבין לבין. היו לאבא חברים אוהבים בכל מקום בארץ … במס גרת תרומתו ביישוב, בתחום החברה והגיבוש, היה נעלה והיווה מקור חוכמה והערצה וביתנו היווה מקום לייעוץ והכוונה בכל יום ובכל שעות היממה … תכונתו המרכזית היא השתתפותו בעצב, קודם מללכת לחתונה. ככתוב: 'טוב לכת לבית האבל מלכת לבית המשתה'". למרות עבודתו הקשה בתחום החקלאות החליט דוד להתגייס למשמר הגבול ולסייע ללוחמי הכומתות הירוקות, אשר בסיסם בסמוך לביתו. באוגוסט 1968 הוא גויס למג"ב, פלוגה ח' מג"ב צפון. הוצב במגזר היישובים, עבר קורסים שונים ומילא תפקידים שונים: נהג, לוחם, נשק, אפסנאי, יומנאי-סמב"ץ. מפקדו, נצ"מ נאש מימת, ציין את דוד כ"יומנאי טוב ויסודי, בעל נוכחות מרבית בעבודה, יחסו לאנשים היה טוב, בעל יכולת ארגון ומקצוענות שנרכשו הן בתחום הקורסים והן מתוך יוזמות וארגון. היה יוזם ובעל עצמאות מרבית". במהלך שירותו הוענקו לדוד אות מלחמת יום הכיפורים, אות השירות המבצעי ו אות של"ג. דוד נפל בעת מילוי תפקידו בלבנון, באסון צור הראשון. ב בוקר יום כ"ה בחשוון תשמ"ג (11.11.1982), במהלך מלחמת שלום הגליל, אירע פיצוץ בבניין בעיר צור בו שכנו הממשל הצבאי הישראלי וכוחות צה"ל רבים. הבניין קרס וכמאה איש נהרגו, בהם שבעים ושישה אנשי כוחות הביטחון של ישראל. אחד מההרוגים היה דוד. דוד היה בן שלושים ושבע בנפלו. הוא נטמן בבית העלמין בבאר שבע. בהלוויה אמר מפקדו, רפ"ק שרגא לוי: "את מסכת החיים הנפלאה הזו קטע בפתאומיות אסון צור א' של פיצוץ מבנה הממשל הצבאי. את הכבוד וההערכה לה זכה דוד ראו בעת הלווייתו, שקשה היה למנות את האנשים שהשתתפו בה. דוד שב לבאר שבע, עיר ילדותו וז יכרונות נעוריו, אך לדאבון ליבנו כדי להיטמן בה לעולמי עד"

דילוג לתוכן