בידרמן, אריה-מרדכי (“אריק”)

בן דוד-צבי ואסתר. נולד ביום כ"ז בניסן תשי"א (3.5.1951) בתל אביב. הוא החל את לימודיו בבית הספר היסודי "ישורון". בכיתות הנמוכות היה ילד שקט, מכונס בתוך עצמו ולא התבלט במיוחד, אך מכיתה ה' ואילך החל להתבלט בחריצותו ובשקדנותו ולהימנות עם התלמידים המצטיינים. תמיד היה נוהג להראות בבית את ציוניו הטובים בצנעה וכאילו בדרך אגב. מנהל בית הספר "ישורון" כתב לזכרו, לאחר נפילתו: "אריה ספג תורה ולא ידע שובע. הוא אהב תמיד ללמוד ולהוסיף דעת. תמים היה, אדיב ועדין, חבר טוב לחבריו ואהב תמיד ללמד זכות עליהם ולהיטיב עמם. הוא לא קינא בחבר שעלה עליו בידיעותיו. קסם אישי היה לו לרכוש את לב הזולת ולהתחבב על הכל. אצילות הייתה בהופעתו שהתבטאה בתרבות הדיבור, בגינוניו, בנימוסו וביחסו לחבריו – – הוא מילא תמיד בנאמנות כל תפקיד שהוטל עליו ולא ידע לסרב. הכל עשה בצניעות, שלא על מנת לקבל פרס, אלא לשמה". היה חבר בתנועת הנוער "בני עקיבא" והרבה לטייל עם חבריו בארץ, לאורכה ולרוחבה. כל יום פגרה ניצל לטיולים בשבילי הארץ וצילומיו הרבים הנציחו את טיוליו וסיוריו. הוא היה שקדן ודייקן בלימודיו, ועם זאת מצא תמיד פנאי לנגינה בחליל ובקרן. הוא גם נמנה עם חברי התזמורת העירונית של חולון. נוסף לכך אהב לעסוק במלאכת יד ובין תחביביו ומעשי ידיו להתפאר היו עבודות נגרות, הרכבת כלי טיס מיניאטוריים, איסוף בולים, איסוף גלויות וצילומי טבע מרהיבי עין, צילום שקופיות ועוד; הייתה זו פעילות עניפה ומגוונת. עם התחלת לימודיו בישיבה התיכונית "נחלים", לא יכול היה להמשיך עוד בשיעורי נגינה סדירים ובכל זאת ניצל כל הזדמנות כדי לנגן ולא לשכוח את אשר למד במשך שש שנים של חינוך מוסיקאלי. יום חג היה למשפחה כשהתחיל ללמוד בישיבה התיכונית "נחלים". על אף שמבחינה רגשית לא קל היה להורים להתרגל להעדרו מן הבית למשך ימים רבים, אך לבם שמח בקרבם באסיפות הורים בהיפגשם עם מוריו. עד מהרה הסתגל אריה-מרדכי לחיים בתנאי פנימייה ולאחר שבועות אחדים הרגיש את עצמו כ"תושב ותיק" במקום. ארבע שנים למד בישיבה וזכה להוקרת חבריו ומוריו. ראש ישיבת "נחלים" כתב עליו לאחר נפילתו: "איש האשכולות – איש שהכל בו". ראש הישיבה פירט את כל מעלותיו וסגולותיו הנפשיות וציין כי גם בתקופת שירותו בצה"ל היה אורח חייו מופת לכל. אנשי ה"ישיבה" היו מופתעים לשמוע מפי חיילים שאינם שומרי תורה ומצוות את ההערכה שהם רוחשים כלפיו. בעיניים דומעות שוחחו ב"ישיבה" על אריה-מרדכי באומרם: "כשאריק נמצא במוצב, אוירה של קדושה שוררת בו". וכשם שהוא קידש שם שמים במותו, כך בימי חייו קיים את מאמר חז"ל (יומא פ"ו) "ואהבת את ה' אלוהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך". כאשר סיים את לימודיו ב"ישיבה" התלבט הרבה ונועץ בהורים, אך נראה שבלבו התגבשה החלטה למלא משימה נעלה ומקודשת שעליה לא היה מדבר גלויות. לאחר מכן נודע להורים שכתב למזכיר קיבוץ עין הנצי"ב: "החלטתי לקדש שם שמיים". ציוני תעודת הבגרות שלו פתחו בפניו את כל השערים. ההורים ניסו לדבר אל לבו ולשכנעו כי הצבא יפיק תועלת רבה גם מאקדמאים אך הוא עמד על דעתו: "אם כולם יהיו אקדמאים מי יגן על המדינה עתה?" עם תום לימודיו בישיבת "נחלים" אמנם קיבל על עצמו ללמוד שנה אחת בישיבת "מרכז הרב" וגם שם הצליח מאוד בלימודיו, אך מצפונו הציק לו ודחף אותו להתגייס. הוא גויס לצה"ל בנובמבר 1969 ובחר לשרת בחיל קרבי ביותר – בצנחנים, ואף תיכנן להיות מדריך צניחה. הוא ידע שהוא גורם בכך עוגמת נפש להורים אבל החלטתו היתה נחושה. הוא היה גאה במדיו ושאיפתו הייתה להיות קצין בצנחנים. בסיפוק רב ציין את השפעתו הדתית על בני הקיבוצים בפלוגתו באומרו: "אנו מוסיפים להם אוירה דתית ותודה לאל שהם מקבלים זאת ברצון ובהבנה, ומצטרפים ברצון ל'מנין' בתפילה, מאזינים ל'קידוש' ובלילות שבת משתתפים עמנו בזמירות שבת, וזה סיפוקי הגדול ביותר". מיד לאחר חג הפסח עמד לרדת לחזית התעלה, אולם הוא לא גילה זאת להורים אף ברמז קל. ביום י"ט באייר תש"ל (25.5.1970), כשבעה חודשים לאחר גיוסו נפל באזור תעלת סואץ בעת הפגזת האויב. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. לאחר נפילתו יצא לאור ספר בשם "לזכרו של אריק", הנפתח במאמרו של הרב הראשי לישראל, הרב איסר יהודה אונטרמן: "אבל יחיד על בחור יקר, חניך ישיבה נעלה, שנפל – – " בו מובאים קורות חייו, מכתביו וצילומים משלו.