בחרי, מרדכי (מוטי)

בן רחל ויחזקאל ז"ל, נולד ביום ט"ז בחשוון תש"ז (11.11.1946) בעירק ועלה לארץ עם משפחתו כעבור חמש שנים. המשפחה השתקעה באור יהודה, ובה גם סיים את לימודיו בבית-הספר "שיבת ציון". לאחר סיום לימודיו התמחה מוטי בעיבוד עדשות למשקפיים ועבד בבית-חרושת למשקפיים. הוא היה עובד מסור ומקצועי, וזכה להערכת מעסיקיו. את משכורתו נתן במלואה להוריו, ובכך סייע בפרנסת המשפחה הגדולה. מילדותו נודע מוטי בשובבותו, בשמחת-החיים ובחוש ההומור שלו והיה לכוכב השכונה בזכות הצטיינותו במשחק הכדורגל. בנוסף לאהבתו למשחק הכדורגל, הוא היה שחיין מעולה ואהב לרוץ למרחקים ארוכים. לגבי מוטי, עמדה המשפחה תמיד מעל לכול; הוא דאג להוריו ועזר להם ככל יכולתו. לאחיו ולאחיותיו הוא היה חבר אמת, והם התגאו בו מאוד. מרדכי גויס לצה"ל בנובמבר 1964 והתנדב לשרת בחיל-הצנחנים. אולם התנדבותו נדחתה, מאחר שאחיו הבוגר שירת בגדוד צנחנים. בעקשנות האופיינית לו הוא נלחם לממש את רצונו, והעדיף להישלח לכלא ולא לשרת במשטרה הצבאית. לבסוף נכנעו לבקשתו, והוא הוצב לגדוד הצנחנים שבו שירת אחיו. במהלך שירותו השתלם מוטי בקורס צניחה ובקורס מ"כים, והשתתף כלוחם מן השורה במלחמת ששת הימים בחזית הדרום. בגלל השתתפותו במלחמה נדחה גם מועד שחרורו, אך הוא קיבל את הגזרה בהבנה וברצון. לאחר שסיים את שירותו הצבאי, הצטרף מוטי אל אביו בעבודתו בחנות למוצרי חשמל. בשנת 1973 פרצה מלחמת יום-הכיפורים, ומוטי נקרא להצטרף אל חבריו הלוחמים ברמת-הגולן. הוא התנדב לעשרות משימות ומעולם לא התלונן. שנה אחרי-כן נשא לאשה את חברתו סילביה, והחל לעבוד לפרנסת המשפחה בחברת "רב-בריח". אחרי תקופה קצרה שעבד כמתקין באזור המרכז, עמדו מעסיקיו על כישוריו ושלחוהו לנהל את סניף החברה בחיפה. העובדים העריכו אותו, בשל היותו בר-סמכא בעבודה ובזכות יחסו אל הזולת. הם ביקשו את עצתו בנושאים מקצועיים-טכניים וגם בעניינים אישיים, משום שהיה להם כמו אב דואג. חבריו לעבודה מספרים שהסניף היה בשבילו כמו בית, והעובדים כמו משפחה: "האנשים היו חשובים לו ממש כבני משפחה. היה מעורב בבעיות ובשמחות. תמיד עזר, גם אם היה הדבר כרוך בהוצאה כספית. הוא היה מין אבא גדול לכולם. מוטי היה יותר ממנהל; הוא ארגן טיולים לעובדים, פיקניקים וימי ספורט. דלתו הייתה פתוחה תמיד והוא גרם לנו להיפתח ולהרגיש חופשיים". כלפי חוץ היה מפגין קשיחות וחספוס, אך כעבור זמן קצר גילו העובדים שמאחורי החזות הזו מסתתרת נפש רכה. סגנו מספר עליו: "בתחילה לא האמנתי שבאדם הקשוח הזה מסתתר לב כל-כך עדין. דמעה אחת הייתה יכולה לשנות את ההחלטות שלו. הוא ידע להנהיג ולסחוף, להחליט מהר ונכון". בשנת 1976 נולדה בתו הבכורה של מוטי, ושמחתו לא ידעה גבול. על אף עבודתו הקשה, שדרשה אחריות וגזלה זמן רב, הוא השתדל לבלות את רוב זמנו הפנוי עם אשתו ועם בתו. בד בבד עם התפתחותו והתקדמותו בעבודה – הוא הרחיב את הסניף החיפאי והחילו על כל יישובי הצפון – התרחבה גם משפחתו והוא היה אב למופת לשתי בנותיו ולבנו. הוא נהג לבלות איתם שעות רבות, לימד אותם לשחות, לשחק בכדור ולגלוש בים. בשירות המילואים הוצב מוטי ביחידה של חיל-התותחנים, והועלה לדרגת רב-סמל. לפקודיו ביחידה היה חבר אמיתי ודאג להם כאב מסור. הצבא היה בשבילו התמצית של ערכי הציונות וההגשמה האישית. מצד אחד היה מנהיג נבון, החלטי ואמיץ, ומצד אחר – חבר טוב ורגיש. פקודיו מספרים עליו שהיה איש שלום שרדף צדק, גמיש, מתנדב ואוהב אתגרים. הוא שימש דוגמה לחייליו בפעילות השוטפת ובלחימתו במלחמת שלום הגליל. ביום כ"ה באב תשמ"ד (22.8.1984) נפל מרדכי בעת מילוי תפקידו במלחמת שלום הגליל, והובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בצור שלום. הוא הניח אחריו אשה ושלושה ילדים, אם, חמש אחיות ושני אחים. במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקד היחידה: "מרדכי שירת נאמנה את המולדת ואת היחידה במשך חמש-עשרה שנים, והיה לדמות נערצת. דאגתו האבהית לחייליו הייתה יוצאת דופן, הוא נהג אפילו לוותר על חופשותיו למענם. צה"ל והיחידה, על כל חייליה ומפקדיה, משתתפים בצערכם הכבד". משפחתו הוציאה לאור אלבום לזכרו, ובו מדברי חברים, פקודים ובני משפחה