בז (בוזנה), אברהם
בן יוסף וגבי. נולד ביום ו' בסיון תש"ז (25.5.1947) בטוניס אשר בטוניסיה. המשפחה עלתה לארץ בשנת 1955. אברהם הגיע לארץ בעודנו ילד ואת השכלתו ברובה רכש בעברית כשהשפה המדוברת בבית היא צרפתית. לשבחו יש לציין שאברהם הוא שהחדיר את השפה העברית לביתו בהשיבו לאמו רק בשפה זו. הוא למד בבית הספר היסודי אשר בעכו ולאחר מכן למד בבית ספר תיכון מקצועי דו שנתי. בצעירותו השתייך לתנועת "הצופים" ולאחר מכן הצטרף ל"נוער העובד". בשעות הפנאי עסק במועדון נוער כמדריך לריקודי עם. חבריו של אברהם ברובם למדו בעכו בבית ספר לקציני-ים. אך מחוסר אמצעים לא יכול היה ללמוד באותו בית ספר, אף כי עוד בהיותו בבית הספר גילה את נטייתו לים ולכל אשר בו; עוד בכיתה ח' עשה אברהם עוגן מעץ והדביק עליו את תמונותיהם של היקרים לו. אף בימי פורים היה נוהג להתחפש מהווי הים. לאחר לימודיו התיכוניים עבר אברהם קורס קצר לקשר בנהריה. במשך תשעה חודשים היה מחוסר עבודה ובאחד הימים בהם ביקש מהוריו שירשמו אותו כחבר בגדנ"ע-ים. בגלל גילו הצעיר אילץ את הוריו להכריז על גילו כמבוגר יותר ולבסוף התקבל אברהם לגדנ"ע-ים, כבקשתו. הקורס נמשך ששה חודשים ברמלה וכתום הקורס התגייס לצה"ל לחיל הים; זה היה באוקטובר 1964. הוא שירת כאלחוטן וכך נתמלאה שאיפתו להיות איש ים, כחבריו שעמדו לסיים את בית הספר לקצינים בעכו. בזמן השירות היו תחביביו העיקריים בניין אניות וצוללות, לפי הציורים שמצא בחוברות של "מערכות ים". בשעת מילוי תפקידו היה נוהג להאזין לקריאות S.O.S שנשמעו מאניות במצוקה – ובזכות עירנותו היתה מגיעה התגבורת ובוצעו פעולות הצלה. בינואר 1967 עבר אברהם קורס באנגליה ובשובו לארץ, כתום הקורס, אמר שהוא עמד במיבחנים בצוללנות; במאי 1967 הוסמך כצוללן. מטבעו היה שלא להיעדר מביתו יותר מימים מספר אך בזמן הכוננות של מאי 1967 התחילו העדרויותיו להימשך. במלחמת ששת הימים שירת ב"תנין" שפעלה ליד חופי האויב ובהופיעו בבית לאחר המלחמה היו פניו חיוורים מאד. רק חודש לאחר מכן סיפר לאחיו הצעיר ממנו שהוא היה ב"תנין" ותיאר את הרגשותיו בה בשעות קשות ומסוכנות. לפני המלחמה נתנה לו אמו ספר תהילים קטן שיחזיק בכיסו כדי שיוכל לפנות אליו בשעות מצוקה, ואף על פי שאברהם לא היה מאמין הוא עשה זאת למען אמו. באחת משיחותיו עם אמו, שהיתה מאד מודאגת מכל הסכנות הכרוכות בשירותו, השיב אברהם: "אמא, אם מדברים על סכנות דעי לך שהמוות הקל ביותר הוא בצוללת, כי הוא עובר שם מהר כל כך". אברהם אהב את הצוללת, שתמיד היה מכנה אותה במכתביו "הצעצוע שלי". בפעם השנייה והאחרונה שאברהם היה באנגליה הוא טס לפריס כדי לבקר את קרוביו, שלא ראוהו שתים עשרה שנה, והם שמחו לקראתו והתגאו בו, אך כשהצוללת "דקר" היתה בדרכה הביתה, בנתיב הים שבין גיברלטר לישראל, נותק עמה הקשר – ושוב לא נתחדש. זה היה ביום כ"ד בטבת תשכ"ח (25.1.1968). הרבנות הצבאית הראשית קבעה כי תאריך פטירתו של אברהם, בשעת מילוי תפקידו יחד עם השאר, הוא כ"ט בטבת תשכ"ח (30.1.1968). מאחר שאברהם נמנה עם חברי הצוות הנעדרים הוצבה לו מצבת זיכרון בתוך האנדרטה לזכר אנשי "דקר" אשר בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. בספרו של ערן שורר "ששה ימים ב'דקר'" הונצח שמו וזכרו על ידי הבאת תמונתו. ביום י"ג בסיוון תשנ"ט (28.5.1999), בתום שנים של חיפושים, נמצאה הצוללת אח"י "דקר" על קרקעית הים התיכון, בעומק 2900 מ' בנתיב הפלגתה המתוכנן ובמרחק 250 מייל מנמל חיפה. החלל הינו מקל"ן- חלל שמקום קבורתו לא נודע.
