בורנשטיין, ראובן

ראובן, בן רינה ואיתמר, נולד ביום כ"ו בטבת תש"ב (14.1.1942) בגבעת ברנר, ולמד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון בקיבוץ. אחרי-כן למד שנתיים במדרשה החקלאית בתל-חי, במגמה של גידולי-שדה. הוא היה תלמיד חרוץ, עירני ונבון. לדברי מחנכו בכיתה, היה תלמיד מבריק אך לא מן המתמידים, שכן הדברים "באו לו" על נקלה. הוא הקדיש את שעותיו לקריאה חופשית, שבזכותה נתעדנו רגשותיו והתרחב אופקו הרוחני. כשהיה בן שמונה, הוכש על-ידי נחש ולפיכך היה צולע קלות ברגל אחת. בשל דרך הילוכו זו דבק בו הכינוי "סוס" בקרב חבריו. כיוון שהיה שאפתן, בעל כושר גופני מצוין וסבולת רבה ביקש להוכיח לכל, שעל-אף מומו יכול הוא להגיע להישגים נכבדים. בתחרויות שחייה הוכתר בתואר "אלוף הדרום". הוא היה חובב צניחה-חופשית, טיסה במטוסים קלים, צלילה, שחייה וריצה. הוא היה עלם עליז, שובב וחביב, בן טוב ומסור להוריו, שרחש להם יחס של כבוד, הערכה וחיבה. הוא אהב את האדמה אהבה רבה וידע לבצע כל עבודה חקלאית במסירות ובשקדנות. ראובן גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1960. תחילה נאמר לו, שבשל ליקוי גופני אי-אפשר להציבו ליחידה קרבית אלא לאחד משירותי העזר. לדידו הייתה זו מכה כבדה, שלא יכול לשאתה. לאחר השתדלויות רבות הוסר רוע הגזרה, ומשסיים את הטירונות השתלם בקורס צניחה, בקורס מ"כים-חי"ר, בקורס קציני חי"ר, בקורס קציני סיוע ים-אוויר ובקורס מ"פים. מפקדו בקורס הקצינים סיפר עליו, שהיה איש עקרונות, שידע להילחם בעקשנות ולהתווכח בלהט כדי להוכיח את צדקת דעותיו. הוא הוצב ליחידה של דרוזים, ועד מהרה, נוצרה בקרב פקודיו אווירה של נכונות ותחושת אמון כלפיו, למרות השוני בגישות ובתפיסה, הוא עשה ככל יכולתו לפתור את בעיותיהם המיוחדות של חיילי היחידה ולהיות להם מפקד וחבר גם יחד. במלחמת ששת הימים לחם לשחרור ירושלים והיה בין הראשונים שעלו על הר-הבית, ועל זאת הוענקו לו "אות מלחמת ששת הימים" ו"אות השרות המבצעי". לאחר שנשא לאישה את חברתו נירה, קבע את ביתו בקיבוץ דפנה. בשנת 1970 התנדב לשרת בצבא הקבע. תחילה היה קצין מבצעים באחת מהיחידות בצפון הארץ ואחרי-כן עבר לאבו-רודס. עד מהרה נתחבב על חיילי המקום והם החלו לכנותו "האבא של הבסיס". ראובן עשה רבות לרווחת פקודיו ולרווחת תושבי האזור הבדואים. הוא סייע בניסוי רפואי בתרופה חדשה לריפוי מחלת עיניים, שהייתה נפוצה בקרב הבדואים, ועבר במאהלי ערביי המקום ושכנעם לקבל לריפוי את התרופה. ואכן אצל רבים הוטב מצב העיניים ונשתפרה הראייה. ראובן נפל בעת חילוץ עובדים של חברת נתיבי-נפט אשר נלכדו בלילה – בהתקפת הקומנדו המצרי ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), ליד אבו-רודס והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בדפנה. השאיר אחריו אישה ושני בנים, אם, אח ואחות. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "ראובן היה חייל וקצין אמיץ, בעל מרץ רב, שלא נרתע מעולם מפני הסכנה והקרב". ובתעודת ההוקרה והכבוד לזכרו נכתב: "ראובן ראה את שירותו כשליחות ונשאו במסירות ובאהבה. נכון ומסור הקדיש עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוח רוחו". קיבוצו הוציא לאור חוברת לזכרו שבועות מעטים לאחר נופלו, וחוברת זיכרון ליום השנה, ובהן דברי חברים על דמותו.