שמואל, בנם של רבקה (למשפחת הוכבאום) ומשה, נולד בשנת תרפ"ז (1927) בפולין, בעיר וישוגרוד שעל גדת נהר הוויסלה. בן למשפחה גדולה ומפורסמת, שבאחד מהבתים בהם התגוררה נולד המנהיג הציוני וחלוץ העיתונות העברית נחום סוקולוב. הוריו של שמואליק – כך כונה בפי כול – היו קשורים לאדמה, לגנים ולשדות שהקיפו את העיר, ואת אהבת האדמה העבירו גם לבנם. כבן למשפחה ציונית למד בבית הספר "תרבות", בכוונה לעלות לארץ ישראל כשיגדל. וישוגרוד נכבשה על ידי הגרמנים ב-9 בספטמבר 1939, שבוע מתחילת מלחמת העולם השנייה. מיד לאחר מכן החל רצח יהודים וגירושם למחנות עבודה. שמואליק, ילד בן 12, מצא עצמו בגטו ורשה. במקום זה איבד חלק מבני הדור הצעיר במשפחתו, שמתו מות גיבורים. בני משפחה אחרים הושמדו במחנה טרבלינקה. שמואליק והנותרים מבני משפחתו נשלחו בשנת 1942 לאושוויץ. הוריו, סבו וסבתו, שתי אחיותיו ואחיו הקטן שולחו מיד לתאי הגזים ונרצחו לנגד עיניו. הנער התחנן שיהרגו אף אותו, אך כיוון שהיה צעיר ובריא הושאר בחיים. ימים מספר לפני חיסול מחנה הריכוז באושוויץ הצליחו שמואליק ודודתו, השניים שנותרו מכל המשפחה, להימלט, ותחת כיפת השמים נשבעו זה לזו כי לא ייפרדו לעולם. "נהיה תמיד ביחד, אני אהיה לו לאם והוא יהיה לי לבן, אם המוות לא יפרידנו", כך שחזרה דודתו. שמואליק נדר כי מיד לכשישתחרר יעלה למדינת ישראל, ויעשה את כל שביכולתו כדי להעלות גם אותה. אך ידי הנאצים השיגו את שמואליק והפרידוהו מדודתו. יחד עם נערים יהודים נוספים הובל לאחד המחנות בגרמניה, שם חילקו אותם למלאכות שונות. הוא נשלח לבית ספר לבנאות ורכש את מיומנויות המקצוע. במחנה חיזק את רוח חבריו ושימש להם כמעוז וכנחמה. לימד אותם עברית, שר להם שירים ציוניים וסיפר להם על ארץ ישראל, ממנה ספג בביתו ובבית ספרו. שמואליק דיבר על לב חבריו כי ילמדו בשקידה את המלאכה, מפני שעוד יום יבוא ויעלו לארץ. באותה תקופה גם עמד בקשרים עם המחתרת. בשנת 1945, עם תחילת התמוטטותה של גרמניה הנאצית, עמד שמואליק בראש קבוצת נוער וארגן בריחה מהמחנה. דרך היערות עשו לילות כימים בכפור ובשלגים, עד שהגיעו לקווי האמריקנים. שלטונות הכיבוש האמריקנים הציעו לו לנסוע לקרוביו שבאמריקה, אך הוא סירב. שמואליק חיפש ומצא את שליחי הבריגדה היהודית, ובעזרתם הגיע עם חבריו לאיטליה. שם הצטרפו לאחד מקיבוצי ההכשרה, כשפניהם מועדות לארץ ישראל. ב-9 בינואר 1946 עלתה קבוצת החברים על אוניית המעפילים "אנצו סירני". האונייה, שאורגנה בידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", הפליגה מנמל ואדו-ליגורה שבאיטליה כשעל סיפונה 908 מעפילים, רובם צעירים חברי תנועות נוער שונות. תנאי ההפלגה היו קשים ולמעפילים נגרם סבל רב. סמוך לחופי הארץ נתגלתה "אנצו סירני" בידי משחתות הצי המלכותי הבריטי. הייתה זו האונייה הראשונה של מעפילים שתפסו הבריטים אחרי מלחמת העולם. המלחים השתלטו על הספינה ואילצו אותה להיכנס לנמל חיפה, משם הובלו המעפילים למחנה המעצר בעתלית. עם שחרורו ממחנה עתלית הגיע שמואליק לתל אביב. כאן אימצה אותו משפחת דב זילברמן, אך הוא ביקש להגשים את שאיפותיו החלוציות ועבר לקבוצת "אבוקה", שהתיישבה בעמק בית שאן. זמן מה עבד כפועל בניין, עד אשר אירעה לו תאונה והוא שב לתל אביב. בעיר הצטרף מיד ל"הגנה", והתמסר לפעילותו שם עד כדי הזנחת עבודתו. מאושר היה שזכה, כנצר יחיד למשפחה גדולה, להתחיל את חייו מחדש בארץ אליה נכסף כל ימיו. בינואר 1948, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, היה שמואליק בין הראשונים שהתנדבו להצטרף לכוחות המגן, באומרו "מוטב למות כחייל יהודי מלהישרף בכבשן". אחרי חודש של אימונים דרש לעבור לאחת היחידות הקרביות. בקשתו נתמלאה והוא צורף לחטיבת "גבעתי" – חטיבה מספר 5 ב"הגנה" – ונמנה עם לוחמי פלוגה ב' בגדוד 53 ("הפרברים"). עד מהרה התחבב על כל חבריו ומפקדיו. שמואליק בלט במסירותו הרבה, בנכונותו לעזור, להמריץ ולעודד גם בתנאי השטח הקשים. כחייל הצטיין באומץ לב והיה מוכן להתנדב לכל תפקיד. במארס 1948 הורד גדוד 53 דרומה והוצב בקו החזית לאורך כביש מגד'ל-פלוג'ה. עד הפלישה המצרית הגנו לוחמי הגדוד על היישובים העבריים בגזרתם, ליוו שיירות לנגב וכבשו מספר כפרים ערביים. שמואליק, ששימש כמקלען, לחם עם גדודו בכל פעולות החטיבה. ביולי 1948 השתתף שמואליק בניסיון הראשון לכבוש את עיראק אל-מנשיה. עיראק אל-מנשיה היה כפר ערבי ששכן בסמוך לתל עתיק (כיום תל עיראני, בקרבת קריית גת) והפך למתחם מצרי מבוצר. הכוחות המצריים התבססו בסמוך לכביש (כיום כביש מספר 35) בין מג'דל (כיום אשקלון) לבית ג'וברין (כיום בית גוברין), במטרה לחבר בין ציר פלישתם במישור החוף לכוחותיהם בהר חברון. מערך הביצורים המצרי שקם לרוחב הנגב הצפוני וכלל ארטילריה רבה, שריון ויחידות חיל רגלים, ניתק את הנגב ממדינת ישראל הצעירה וסיכן את היישובים היהודיים באזור. לפיכך נעשו כמה ניסיונות לכבוש את עיראק אל-מנשיה, שאת הראשון בהם יזם צה"ל במהלך ההפוגה השנייה. שם המבצע, "גיס", הורכב מהאותיות הראשונות של שלוש חטיבות החי"ר שהשתתפו בו: "גבעתי", "יפתח" ו"סרגי" (שהשתייכה לחטיבת "הנגב" של הפלמ"ח), ומטרתו הייתה לפרוץ את הדרך לנגב המנותק, לאחר שבעת ההפוגה חסמו המצרים מעבר שנפרץ מוקדם יותר. על פלוגתו של שמואליק הוטל לכבוש את תל עיראק אל-מנשיה ולסייע בכך לחטיבת "יפתח" לפרוץ את הדרך לנגב. בליל כ"א בתמוז תש"ח (27.7.1948) יצאו לוחמי גדוד 53 מקיבוץ גת והסתערו על המתחם המצרי, אך המצרים, שגילו את כוונתם, הגיבו באש עזה ורבים מהלוחמים נפגעו. שמואליק, נכון להקריב עצמו למען הכלל, הגיע לגדר התיל של הכפר וחיפה על הנסיגה. בסערת הקרב אירע מעצור למקלע שבידו והוא החליט לתקנו ויהי מה. כשהתעכב לצורך כך פגע בצווארו כדור האויב, והרגו במקום. בן עשרים ואחת בנפלו. שמואליק הובא למנוחת עולמים בבית העלמין ברחובות. לאחר כישלון המבצע בוצע שלב שני, במהלכו הועברו לנגב שיירות מבלי לכבוש שטחים. הדרך לנגב הנצור נפרצה מאוחר יותר, באוקטובר 1948, במהלך מבצע "יואב", אז כותרו הכוחות המצריים ב"כיס פלוג'ה" עד לתום המלחמה. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
