בנם הבכור של גאולה ויצחק. נולד ביום ה' בסיוון, ערב חג השבועות תש"ם (20.5.1980), בתל-אביב. אח ליעל ורן. עמית נולד למשפחה מסורתית-דתית, מלוכדת ואוהבת. שמו השני מרדכי על שם סבא מרקו שהיה עניו, אוהב אדם, נעים הליכות ואור שפע מפניו. כזה היה גם עמית. בהיותו בן שנה עברו הוא והוריו לגור במושב מכורה בבקעת הירדן. הוא היה תינוק יפה תואר ופעוט חברותי וחייכן – עיני פחם עמוקות ונבונות ותלתלים שחורים שמעטרים את פניו. עמית התחבב מאוד על חברי המושב, השתלב היטב בגן הילדים והיה אהוב מאוד על הגננות בזכות אופיו הנוח, חוכמתו, סקרנותו והשתתפותו הפעילה בחיי היומיום בגן ובמסיבות. משחר ילדותו אהב ספרים וביקר בספריית המושב אחת לשבוע. בשעות אחר הצהריים גם נהג לנסוע עם אביו על הטרקטור או לרכוב על אופניו בשבילי המושב, תלתליו מתבדרים ברוח ולחייו סמוקות מאושר. מהגן עלה לבית ספר "רגב", בין כתליו גילם תפקידים מרכזיים במופעים ובהצגות, כיוון שחונן בכישורים מוזיקאליים וקריאתו הייתה רהוטה. כשמלאו לעמית שמונה שנים הוא עבר עם משפחתו לבת-ים, עלה לכיתה ג' בבית הספר היסודי "נחשונים", המשיך להיות תלמיד טוב, שקט, חרוץ ושקדן, מצליח בלימודיו, והתנהגותו זכתה תמיד להערכה. עמית היה אהוב מאוד על מוריו, והוריו רוו נחת באסיפות ההורים כאשר שמעו דברי שבח על נימוסיו ועל הצטיינותו. הייתה לו שפת דיבור עשירה, ובכלל, התגלו בו כישורים רבים ומגוונים. מילדות אהב מאוד לצייר, בעיקר דמויות מתוך ספרים. בכיתה ד' צייר התרחשויות מתוך ספרי חסמב"ה, לאחר שקרא את הסדרה כולה והזדהה עם חבורת הנערים, ובמיוחד עם ירון זהבי מנהיגם. הוא השתתף בחוגי מוזיקה והכיר שירים רבים. בנעוריו קנו לו הוריו, לשמחתו הרבה, גיטרה חשמלית. כמו כן השתתף בחוג קראטה, התמיד והגיע לחגורה חומה. גם טניס למד כמה שנים. בתיכון "רמות" השלים עמית תעודת בגרות במגמה ביולוגית-אמנותית בהצלחה רבה. בזכות זיכרונו הפנומנאלי, התכונן רק יומיים לפני מבחני הבגרות. ארוחות השבת המשותפות, הקידוש ודבר פרשת השבוע היו מרכז חיי המשפחה. דרכם חינכו ההורים את עמית ואת אחיו הצעירים למוסר ולערכים יהודיים, ערכי אהבת העם והאדם, יושר, אכפתיות למתרחש במדינה, מעורבות פוליטית, שותפות ונתינה שאינה תלויה בדבר. במקביל – דרך הטיולים הרבים בארץ לאורכה ולרוחבה – הוטמעה בהם שורשיות ואהבת הארץ. עמית הכיר את שביליה, נחליה, הריה ויישוביה של ארץ ישראל לִפְנַיי ולִפְנים. עמית היה בן שמכבד את הוריו ומסור למשפחה, שעמדה בראש סדר העדיפויות שלו. הוא נהג לעזור לאימו במטלות הביתיות, ותמיד הסתפק במועט. עמית הקפיד לשמור על קשר הדוק עם בני המשפחה המורחבת. כשמו כן היה – חבר נאמן, אהוב, שנתן מעצמו, מוקף חברים ושופע אהבה לחבריו ולבריות, הִרבה להזמין ולארח בביתו. עמית התחשב וכיבד את כולם, ארגן אירועים חברתיים ונמנע מוויכוחים ומריבות. חברו משה ברסלר סיפר: "עמית היה אדם שידע תמיד לעזור ולתרום… תמיד היה שם בשביל כולם, משפחה וחברים כאחד, ומעל הכול הוא היה חבר טוב!… תמיד דאג לאחד את כולם…" אחרי נפילתו נמצאו שלושים שירים שכתב מאז היותו תלמיד תיכון: שירי אהבה, שירי נתינה, שירים בעקבות פיגועי טרור, שירי אהבת הארץ והטבע. חלקם הלחין על הגיטרה ואחרים הולחנו לאחר מותו. אחד מהם אף הושמע ברדיו ובטלוויזיה. השיר "חתיכת גן עדן" נכתב שלושים יום לפני נפילתו: "… לא קל לבנות עולם טוב יותר לילדים / כשהרוע פה שולט / כשאומרים שיהיה טוב, למה בעצם מתכוונים? / תגידו לי את האמת. // לו אז הגיעה עת אביב / והחלקה הפכה לגן / הכול פרח פה מסביב / או אז היה כל כך מושלם // ולו הגיעו שועלים לגן / ועברו את הגדר / מגן סמוך הם הגיעו לכאן / כדי לספח אליהם את החצר. // את השתילים עקרו, את הדשא הם הרסו / את עץ הזית כרתו מזמן / את היונה שלחו עם מסר כה ברור / שלא תחזור עוד לעולם. // לו הייתה לי חתיכת גן עדן / חלקה של אדמה וחול / בשביל עליה להגן / הייתי עושה את הכול". עמית התגייס לצה"ל ב-21.7.1998, וכבר עם סיום הטירונות בחטיבת "גבעתי" יצא בהמלצת מפקדיו לקורס מ"כים מוקדם ופיקד על לוחמים ותיקים ממנו כמפקד כיתה רובאי בגדוד "שקד". הכומתה הסגולה, תג היחידה ואחוות הלוחמים היו מקור גאוותו. בשירותו מילא תפקידים רבים, בין היתר במוצבים בלבנון ובעזה. על ההיתקלויות עם מחבלים מעולם לא סיפר בבית והשתדל להרגיע את הוריו. על גבורתו שמעו בדיעבד מחייליו. בחודשים האחרונים לשירותו הסדיר היה סמל מחלקת הפטרול בפלחו"ד (פלוגת חוד) "שקד". בעיני חייליו סימל את השאיפה למצוינות. אחד מהם, דודו בניסטה, סיפר: "בוסידן שימש לי חבר יותר ממפקד… כשבוסידן נתן פקודה החיילים ביצעו אותה כי העריכו את הפוקד… בוסידן דאג לנו בזמנו הפנוי בהכנה למסדרים, בתרגילים וגם בחיי היומיום והביטחון השוטף. קראנו לו 'קודקודון לחץ' משום היותו לחוץ מטבעו". בתרגילים היה עמית הראשון שקופץ, "מעיר את כולם וצועק עלינו לעוף לעמדות…" סיפר דודו בזמן המנוחה שלו היה עולה לעמדות השמירה, להעביר את זמנם של החיילים ששמרו, ולפעמים אפילו שמר במקומם. פקודיו וחבריו סיפרו שעמית החליפם בתורנויות שבת ואִפשר להם לצאת הביתה במקומו לאחר ששהו זמן רב בבסיס. כשעמד להשתחרר – בשיאם של האינתיפאדה השנייה וגל הפיגועים בארץ – חש שהפלוגה עדיין זקוקה לו ושעליו להישאר בצבא. אם יגייסו מילואים יזדקקו לו כלוחם, כך נימק את התנגדותו העקרונית להנפקת דרכון ולטיול בחו"ל. אהבתו לארץ לא ידעה גבול, הוא היה פטריוט ומעולם לא יצא את גבולות הארץ. עם שחרורו נרשם ללימודי משפטים ומדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן. בינתיים בחר לעבוד כמאבטח בבית הספר "אורנים" לחינוך מיוחד באור יהודה. בסוף כל יום נהג להישאר ולעזור להעלות את התלמידים להסעות. הוא נקשר לתלמידים והם אליו. לדבריהם הוא שוחח איתם בהפסקות, הקשיב להם כאח, עודד אותם, שיחק איתם והיה להם לחבר אהוב. מנהלת בית הספר, ורד פאפו, אמרה: "הוא עמד בשער וקיבל כל אדם ואדם וכל תלמיד ותלמיד עם חיוך על הפנים… תמיד עם ליטוף ותמיד עם 'בוקר טוב'. הוא היה פשוט נשמה ועם הזמן הוא הפך להיות חלק מצוות בית הספר, ממש כאחד מאיתנו". בעבודתו בבית הספר הכיר את חברתו אורית שמחון ששירתה בשירות לאומי. לאחר כחמישה חודשים עזב את עבודתו כמאבטח, כשהתקבל לחברת "ברינקס", בה הספיק לעבוד חודש אחד בלבד, אך הטביע חותם עז על עובדי החברה ומנהליה. לאחר נפילתו הם ייחדו לזכרו פינת הנצחה. שמונה חודשים מיום שחרורו, בעקבות הפיגוע במלון "פארק" בנתניה, יצא לדרך מבצע "חומת מגן", במטרה למגר את תשתית הטרור. עמית ציפה לצו 8, שאכן הגיע טלפונית ב-29.3.2002, באחת-עשרה בלילה. תוך חמש דקות היה עמית מוכן לצאת ולהצטרף אל חבריו ללחימה. מצב רוחו היה מרומם מאוד, הוא רצה לתרום את חלקו להגנה על הארץ כדי לתת מנוחה ושלווה לתושביה. בתקופה שקדמה למילואים אמר שבמלחמה על הבית, כדי להשיג שקט לאזרחים, הוא מוכן אף לשלם בחייו. עמית לא הסכים שאביו יסיע אותו לנקודת האיסוף כדי לא להטריח אותו וכדי שלא יחלל שבת, והלך ברגל. אביו סיפר: "נתתי לו חיבוק ארוך, כדי להשהות כמה שיותר את יציאתו לנקודת ההסעה, ממנה לא חזר. ועמית בדרך האופיינית לו, אצה לו הדרך, החברים מחכים, כשמו כן הוא, חבר, אהוב, והוא יוצא בבגדי השבת, כי הוא לא ייתן שימתינו לו, עליו לצאת כמו שהצהיר בפנינו לא אחת, למגר את פעולות המחבלים, אלה שביצעו את הפיגועים מבירת הטרור, ג'נין". עמית התגייס לשירות המילואים הראשון והאחרון שלו בגדוד "נחשון" 7020, שבעוצבת "עידן", בפלוגה המסייעת. הוא התייצב אצל עופר סגל, מפקד מחלקת הרתק, וביקש ללחום לצידו בחוד החנית, ולפקד על החוליה הראשונה. בספרו "יהלום פעל", שכתב אחרי הקרב בג'נין, ציין עופר: "ידעתי שעמית היה סמל מחלקה בשירות הסדיר. על אף שהיה חדש, עמדתי על יכולותיו, ידעתי שהוא מבין את המשמעויות הנגזרות מן הבקשה שלו ולכן הצבתי אותו כמפקד החוליה הראשונה. הרשימה אותי במיוחד הרצינות שבה התייחס עמית אל החוליה שלו. הוא אימן אותה שוב ושוב במרץ, בלי להתפשר, עד שחבריה רכשו יכולת לשביעות רצונו". עמית ביצע את משימת הריסת תשתיות המחבלים, מבית לבית בסמטאות הסבוכות של מחנה הפליטים, תוך שמירה על חיי החיילים ועל חיי האזרחים בג'נין. לרוב, הטלפון הנייד שלו לא היה זמין. בשיחות הקצרות שהספיק לנהל עם משפחתו הוא הרגיע וסיפר שהוא מניח תפילין מדי בוקר. באחד המסרונים לחברתו כתב: "אל תבכי, תהיי חזקה בשבילי…" וההודעה האחרונה ששלח לה הייתה: "תמסרי להורים שהכול בסדר אצלי. אני מאוד אוהב אותם". לאחר תשעה ימי לחימה קשים ביותר, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, נקלעה מחלקה מקבילה למארב מחבלים קטלני ואנשיה נהרגו ונפצעו. עמית, כמפקד חוליה, היה מראשוני הכוח אשר רץ בחירוף נפש לחלץ את הפצועים וההרוגים תחת אש אויב כבדה בסמטה צרה, השיב אש עד שכדורי המחבלים פגעו בו, והוא נהרג. המ"מ עופר סגל מתאר מעיין של אמונה, של כוח פנימי אצל עמית: "… כשהחברים זועקים לעזרה, או אז הוא גייס לעזרתו את כל המעיין והחל לרוץ, אל חבריו הוא רץ, להושיעם. קר רוח ועז נפש, מתעלם בנחישות מכדורי האויב השורקים מכל עבר". הערך העליון שלא מפקירים פצועים בשטח, היה הכוח המניע להיכנס לתופת. הוא היה מסור לחברים לנשק שלחמו לצידו, שאת רובם לא הכיר עד אז. עמית היה בין שלושת הלוחמים שגופותיהם נחטפו על ידי המחבלים וחולצו על ידי לוחמי השייטת. בסיכום תחקיר הפיקוד כתב קצין אג"ם פיקוד מרכז, אלוף-משנה גל הירש, על הקרב הקשה "… שהתנהל ימים רצופים מול אויב נחוש, שהשתמש באזרחים כ'מגינים חיים'… אופי הלחימה של הלוחמים לאחר ההיתקלות הינו מופת ודוגמה להקרבה וגבורה", ועל עמית כתב, שהוא "… היה בראש הלוחמים וחתר למגע. רץ לחלץ פצועים תחת אש וחירף את נפשו כשהוא נלחם באויב בנחישות. עמית היה אמיץ לב ולוחם עז נפש". עמית בוסידן נפל בקרב בג'נין ביום כ"ז בניסן תשס"ב (9.4.2002), בן עשרים ושתיים היה בנפלו. בקרב זה נהרגו שנים-עשר חיילי מילואים נוספים: מפקד הפלוגה רב-סרן עודד גולומב, סרן יעקב אזולאי, סרן דרור בר, סגן אייל יואל, רס"ר טירן ארזי, רס"ר אבנר יסקוב, רס"ר יורם לוי, רס"ל רונן אלשוחט, רס"ל מנשה חבה, רס"ל שמואל דני מייזליש, רס"ל אייל עזורי ורס"ל אייל צימרמן. שבעה חיילים נפצעו. עמית הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. הוא הועלה לדרגת רב-סמל לאחר מותו. הבית האחרון בשירו "חתיכת גן עדן" חקוק על מצבתו של עמית. כל חייו היו אהבה, נתינה ועזרה לזולת, תמיד חשב על אחרים לפני שחשב על עצמו. לפלוגתו הוענק ציון לשבח מאלוף פיקוד המרכז "… על גילוי ערכי הדבקות במשימה, אומץ הלב, הרעות ואחוות הלוחמים". במלאות שמונה שנים לנפילתו, אמרה אימו לזכרו: "עמית, אדם, מנהיג ולוחם… חיוך נצחי, נתינה אין קץ, אומץ לב, מסירות נפש, אהבה לאדם ולמדינה, למשפחה, לחייליו, חברות, נועם, אצילות, נפש חסונה, צניעות, עדנה, הקרבה… קנקן חייו של עמית היה מלא, אך מוצנע. מעולם לא הרים קול בשיחות, תמיד שקט ורודף שלום. חיים לנו בזכותו… מתנה מיוחדת לעשרים ושתיים שנים, מעט שנים, אך נשמה גדולה ואינסוף עשייה… מעולם לא פגעת באיש… אך כשמרצחים פגעו באזרחים חפּים מפשע, בני עמך, בארץ ישראל שכה אהבת… הסתערת כלביא". יעל אחותו אמרה בהספידה אותו: "כל כך רצית להיות שותף במלחמה הזו, להילחם כדי שאנחנו נחיה כאן בארץ בשקט". היא סיפרה: "הזמן לא מרפא והכאב אותו כאב… אחד תמיד יהיה חסר. אחד שהיה חלק כל כך משמעותי מהשלם, איך הגוף יכול להמשיך לתפקד ללא הלב? עמית היה הלב, הלב של המשפחה…" רן אחיו כתב: "אחי, נעמת לי מאוד. עמית, אהבתי ותמיד אוהב אותך. היית אח לתפארת. אתה אף פעם לא תדע כמה צער בתוכי שורר, אתה היית האח הטוב ביותר. צר לי עליך אחי". הוריו של עמית הקימו את "עמותת עמית" להנצחתו, הפועלת לאור מורשתו, מורשת של נתינה: העמותה ארגנה אירועים לחיילים פצועים, אימצה משפחות שכולות, סייעה למשפחות במצוקה ולבית הספר "אורנים", והעניקה מלגות לתלמידים מצטיינים בבית הספר "נחשונים", בדגש על תרומה חברתית. מדי שנה עורכת העמותה טורניר כדורגל בבית הספר "נחשונים" בהשתתפות תלמידים, חברי ילדות של עמית ולוחמים מהקרב בג'נין. הסרט על חייו, בשם "רק האהבה אמיתית" – כשמו של אחד משיריו – שודר בערוצי הטלוויזיה והוקרן במקומות שונים, בעוד הוריו מתארחים בבתי ספר ובאוניברסיטאות בארץ ובעולם, בקהילות יהודיות בארצות הברית, ובקורס צוערי בה"ד 1. הם גם התראיינו רבות וסיפרו על ערכיו, גבורתו, מנהיגותו ושיריו. בכיכר ברחוב הקוממיות פינת הנביאים בדרום בת-ים הונצחו עמית בוסידן ועוד שני חיילים מבני העיר שנפלו במבצע "חומת מגן". ניטעו בה שלושה עצי זית. כל צלע בכיכר נושאת את שמו של אחד הבנים שנפל. בבת-ים הוקם בית כנסת וכולל "עמית לתורה" על שמו, עם מרכז רוחני לקירוב לבבות, לגישור בין שומרי תורה ומצוות לחילונים, וב-2010 הכניסה המשפחה לבית הכנסת ספר תורה על שמו של עמית, ועליו סמלים ומילים משירו "חתיכת גן עדן".
