בן לידיה ויהודה. נולד ביום י"ד באדר א' תשל"ו (15.2.1976) בארגנטינה. הוריו של גיל נפרדו בטרם נולד, כאשר אמו, ילידת ארגנטינה, חזרה לבית הוריה כשהיא הרה ללדת אותו. אביו, שלא נעתר לבקשותיה לעזוב עימה את הארץ, בתקווה לאחד את המשפחה, המתין ללידתו של גיל. משסירבה האם לחזור ארצה, התגרשו ההורים. גיל גדל עם אמו וכשנולדו אחיותיו והאם עזבה את בית הוריה, נשאר גיל אצל סבתו ובעלה שגידלו אותו. הוא היה ילד מאושר, למד בבית-הספר, הצטיין בטניס (ענף הספורט האהוב עליו ביותר), טייל ובילה עם חברים. אך אושרו לא ארך זמן רב. בהיותו בן שש-עשרה, אירעה טרגדיה במשפחה ותוך חודש ימים מתו סבתו ובעלה (סבו המאמץ). גיל חזר לחיות עם אמו בארגנטינה. האם אמרה לגיל שאם ברצונו להכיר את אביו וסבו, שיסע לישראל. גיל מצא את כתובת אביו, יצר עימו קשר, והאב הזמינו לארץ, עם אפשרות להישאר. כאשר נפגשו בשדה התעופה, היה גיל בן שמונה-עשרה. עד אז, לא נפגשה עימו משפחתו שבארץ, אך כשראו אותו לראשונה, אי-אפשר היה להתעלם מן הדמיון שבינו לבין אביו. גיל למד באולפן לעברית בקיבוץ פלמחים, שם גילה יכולת ורצון עזים להבנת השפה ולאהבת הארץ. הוא אהב מאוד את המשפחה, את היחד ואת החמימות. ליאור, אחיו הצעיר, היה לו למדריך בקליטתו בארץ וגיל היה לליאור חבר בנפש. גיל, שלא היה חייב עדיין בגיוס עקב היותו עולה חדש, החל להתכונן לקראת גיוסו לצה"ל, שגילם בעיניו את תמצית ההתערות בארץ. בסוף דצמבר 1994 התגייס גיל לצה"ל. תחילה הוצב לחיל-התותחנים, אך הוא לא היה מרוצה מהצבתו וביקש לקבל הצבה לחיל קרבי יותר, ל"גולני". בקשתו נענתה והוא החל במסלול לוחם ב"גולני". לאחר כשנה של שירות, קיבל אישור לבקר אצל אמו בארגנטינה. הוא לא שב במועד מביקור זה, אלא נשאר כדי לעזור לאימו ולשתי אחיותיו, שנקלעו למצב קשה. גיל עזר להן בלימודים, בהחזקת הבית, בכל מלאכות משק הבית ופירנס אותן. הקשר עם משפחתו בארץ ועם אנשי יחידתו הצבאית נותק. כחלוף שמונה חודשים חודש הקשר עם אביו. גיל ביקש לחזור לארץ וגם האיום במאסר, בשל תקופת עריקותו, לא הרתיע אותו. הוא נעצר בשדה התעופה, נשפט לשלושה חודשי מאסר והורד לדרגת טוראי. גיל, למוד הקשיים, השלים עם העונש, וביום שחרורו מהכלא סירב להשתחרר מצה"ל ודרש לחזור ליחידתו. הוא קיבל את מבוקשו ושב ליחידתו, אך לא כלוחם. תפקידו האחרון היה מחסנאי בבסיס האימונים של חטיבת "גולני", בפיקוד הצפון. הוא היה חייל למופת ונבחר לייצג את יחידתו בבית הנשיא כחייל מצטיין. גיל ומפקדיו ראו את המשך דרכו בצבא בשירות בקבע ביחידתו, אך גיל לא זכה לכך. ביום ל' בכסלו תשנ"ח (29.12.1997), נפל גיל בעת מילוי תפקידו, בתאונת-דרכים שאירעה סמוך לצומת תפוח שבשומרון, והוא בן עשרים-ואחת. גיל הובא למנוחות בבית-העלמין באשדוד. הותיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. הרמטכ"ל, רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק, כתב למשפחה: "גיל, זכרונו לברכה, תואר על-ידי מפקדיו כחייל פיקח ובעל רמה אישית גבוהה, שבלט בתושייתו ובשמחת החיים שבו. גיל היווה דוגמה אישית לסובבים אותו בכל עת, והיה אהוד על מפקדיו וחבריו כאחד." מפקד היחידה, סא"ל אור, כתב: "גיל היה לדמות נערצת וראויה לחיקוי על-ידי החיילים ביחידה. הוא נהג להקרין ביטחון עצמי לסביבתו, ובעזרת שמחת החיים שניחן בה, תרם לאווירה טובה. אני מביע את השתתפותנו בצערך על אובדנו של גיל, חייל עם פוטנציאל אדיר." מתוך הספד ליום ה"שבעה", שנשא רס"ן ישי: "גיל, סיפורים רבים סופרו על-ידי חבריך, הספדים רבים נאמרו על-ידי מפקדיך, אך עם זאת לא נמנו כל מעלותיך. על אף הקשיים האישיים שניצבו בפניך, ביקשת להגיע ל"גולני". במהלך שירותך הצבת לעצמך רף גבוה בכל התחומים: ברמת העבודה, משמעת, מוסר אישי, יחסי אנוש ואחריות. וכל משימה שהוטלה עליך ביצעת אותה בצורה מושלמת ויסודית. אף פעם לא התלוננת, אף פעם לא סירבת לבצע משימה ותמיד ידעו מפקדיך שניתן לסמוך עליך. במהלך שירותך נבחרת לחייל מצטיין מספר פעמים…" יהודה, אביו של גיל, הספידו: "היום אנחנו נפרדים ממך, וכל-כך קשה לקבל פרידה זו, כי שוב לא ניפגש, ושוב לא נלך לדוג יחד בים, כפי שאהבת, והחיוך שהאיר את פניך לא יזהר שוב, וחלומותיך הפשוטים – ללמוד, להקים בית משלך בישראל, ומשפחה ועוד כהנה וכהנה…" ליאור אחיו כתב שיר לזיכרו: "קול תדהמת מותך עוד/ מהדהד/ ברחבי מסדרון חדרי/ צל דמותך מתארך/ ונמוג// אתה בן עשרים ואחת/ ואני בן עשרים/ בקרוב תהיה אחי/ הצעיר/ אוכל לקחת אותך / לתת לך עצה/ ללכת לצדך ברחובות/ בגאווה של אח גדול."
