עמיחי, בן מרים ומרדכי, נולד ביום י"ג בסיוון תש"ו (12.6.1946) בגבעתיים, דור שלישי למשפחת חלוצים ולוחמים: בגדודים העבריים (במסגרת הצבא הבריטי), במלחמת העולם הראשונה ב"הגנה", בנוטרות ובצה"ל. עמיחי סיים את בית הספר היסודי "עמישב" ברמת-גן והמשיך ללמוד שנה אחת בבית-הספר התיכון ע"ש בליך ברמת-גן. מאז היותו תינוק בגנון רצה לדעת ולהבין את כל הסובב אותו. שאל שאלות ולא הניח עד שהתשובה סיפקה אותו. באחת הפגישות שקיים המחנך בבית-הספר היסודי עם ההורים אמר עליו המורה: "רק זאת אומר לכם, שירבו כמותו בישראל". עמיחי הרבה לקרוא, להתעניין ולהרחיב את השכלתו. בעל רצון ברזל להתגבר על קשיים. הוא היה חניך תנועת הצופים ברמת גן עד שעבר ללמוד בחיפה. עמיחי אהב את הארץ ונופיה. ככל שטייל בה כן גברה אהבתו אליה. כאשר ביקש לעבור לפנימייה הצבאית שעל-יד בית הספר הריאלי בחיפה עבר מבחנים תיאורטיים, נפשיים וגופניים קשים והתקבל לשנת הלימודים השנייה. בתקופת חניכותו בפנימייה ניווט את חבריו בטיולים ובמסעות בנתיבי הארץ השונים. לאחר שלוש שנות לימודים סיים בהצלחה בשנת 1964 את לימודיו ואימוניו בפנימייה הצבאית. עמיחי גויס לצה"ל באוגוסט 1964. הוא רצה לשרת בחיל הצנחנים או בחיל השריון, אך עקב ליקויים בשמיעה שנגרמו לו, ולכמה מחבריו בפנימייה בעת מטווחים, הורד להם הפרופיל הרפואי והם הוצבו לחיל המודיעין. עם התגייסותו הדריך טירונים ואחר-כך נשלח לקורס קצינים וקורס מודיעין, אותם סיים בהצלחה, כאחד החניכים המעולים. עמיחי שירת בתפקידים שונים בחיל המודיעין והתמחה בפיענוח תצלומי-אוויר. במלחמת ששת הימים גילה מטרות אויב רבות והודות לו הצליחו מטוסינו להשמידם. על-אף איסור הרופאים להתקרב לרעש (בפרט רעש מטוסים וטנקים) מחשש לפגיעה נוספת בשמיעתו, עבר קורס צניחה. עם תום שירותו הסדיר התנדב עמיחי לשירות קבע בצה"ל. עמיחי היה גבה קומה, נאה וחזק. עיניו היו שחורות גדולות וחכמות. כאשר חשב שהצדק עמו עמד על דעתו בעקשנות גם בפני גדולים ממנו. עמיחי היה אדם ישר ובעל מצפון, ששנא חנופה. חבריו אהבוהו וידעו שאפשר לסמוך עליו, כי היה מוכן לבוא לעזרתם בכל עת. ביוני 1968 התחתן עם חברתו אילנה לבית גרינגרס וב3- ביוני 1971 נולד בנם איתן. היה בעל מסור ואב נהדר. גם בהיותו במרחקים דאג למשפחתו וכמעט מדי ערב טלפן לאשתו או להוריו. תוך כדי שירותו בצה"ל, הצליח ללמוד בשנים 1967, 1968 באוניברסיטת תל-אביב (בצורה לא כל כך סדירה) כלכלה ומדעי המדינה. בסוף שנת 1968 השתחרר עמיחי מצה"ל, החל לעבוד במפעל של הוריו ולקח חלק בהנהלתו. באותה תקופה המשיך ללמוד כלכלה באוניברסיטה וסיים לימודיו לתואר ראשון במדעי המדינה. אך לא איש כעמיחי ימשיך זמן רב בחיים האזרחים. הייתה זו תקופת מלחמת ההתשה, פעולות אויר ופעולות גמול. עמיחי, שהתייצב מדי פעם לשירות מילואים, בין שנקרא לכך או מתוך דחף פנימי, לא היה שלם עם עצמו שהוא לא נותן את כל-כולו לביטחון המדינה. בספטמבר 1970 חזר עמיחי לשירות הקבע והפעם בחיל קרבי. הוא התנדב לצנחנים והתמנה לעוזר קצין המודיעין של החיל, תחת פיקוד מפקדו לשעבר בפנימייה הצבאית ושירת שם כשנתיים. באוגוסט 1972 עבר לחיל השריון, סיים קורס מפקדי פלוגות והיה לקצין מודיעין בחטיבת שריון סדירה בסיני. כמו בתפקידים הקודמים בלט במסירותו הרבה לתפקידו. למד להכיר את שטחי סיני ואת שטחי האויב שמעבר לתעלת-סואץ, דאג למפות ולתצלומי-אוויר עדכניים. גם בהגיעו הביתה לחופשה, היה קופץ ליחידות שהכיר במטכ"ל, ללמוד ולקבל חומר על מערך האויב בחזית סיני. כל חייו בלט עמיחי במסירותו הרבה לתפקידו. כקצין מודיעין חטיבתי היה מפקד למופת, דרש מסירות מפקודיו וחייליו, אך גם דאג להם כחיילים וכיצורי אנוש. נאמן למפקדיו מסור לתפקידו בלי גבול. כחודשיים לפני המלחמה התחלפו מפקדי החטיבות. עמיחי קיבל שנת חופשת-לימודים כדי שיוכל לסיים את לימודי הכלכלה באוניברסיטת תל-אביב. אל החטיבה נשלח קצין מודיעין מחליף, שהגיע שבועיים לפני פרוץ המלחמה. עמיחי הכניסו לתפקיד והתכונן לעלות לביתו לפני יום הכיפורים. ואז באו ימי כוננות. הפיקוד הבכיר חשב שעמיחי העביר את התפקיד למחליפו, אבל עמיחי חשב אחרת. הייתה לו תחושה של שייכות לחטיבה ואחריות לתפעולה הנכון – לפחות בשטח המודיעיני. הוא הכיר היטב את סיני ודרכיה, הכיר היטב את מערכי האויב המצרי ותכונותיו ואילו מפקד החטיבה זה מקרוב בא, וקצין המודיעין המחליף היה חדש באזור. כיוון שעמיחי הבחין שמלחמה עלולה לפרוץ, הודיע למפקד החטיבה על החלטתו להישאר בתפקידו עד יעבור זעם. במלחמת יום הכיפורים הייתה חטיבת שריון זו, אחת העוצבות, שבלמו את האויב המצרי בימי המלחמה הראשונים. חבריו של עמיחי מספרים שעם פרוץ המלחמה, כאשר המצרים הפציצו את המטה בו ישב, לא רץ לתפוס מחסה אלא אסף בשקט את המפות והציוד המודיעיני הדרוש, הכניסם לרכבו ואמר: "לרגע זה חיכיתי. עכשיו נראה להם". ומאותו רגע היה אופטימי כל זמן המלחמה והיה בטוח בניצחון. מפקדיו וחייליו זוכרים אותו מתרוצץ ללא ליאות ותוך הקרבה עילאית בג'יפ או בזחל"מ, כדי לגלות את חיילי האויב וכשצריך, היה מסתכן ומתקרב לעמדותיהם וביניהם על מנת להשיג ידיעות. הוא עם אנשיו תפסו בפועל חוליות חיילי קומנדו מצריים וחקרו אותם. עמיחי ניווט את כוחותינו להתקפות-נגד על האויב. ידע להעריך את תנועות האויב והצירים אשר יבחר לנוע בהם. הדבר עזר לכוחותינו, שהיו עדיין דלים וקטנים בהשוואה לכוחות האויב, להתכונן ולהניח מארבים. באחד ממארבים אלה, לפני המיתלה, הצליחה החטיבה לעצור טור שריון של האויב ולהשמיד כחמישים טנקים וכלי רכב משוריין. השאר נסוגו וחיל האוויר שלנו זינב אחריהם. באחד מימי המלחמה הגיעה משאית עם תחמושת לטנקים אשר נשארו כמעט ללא פגזים. כל השטח היה מוכה בהפגזות המצרים ופגיעת פגז במשאית התחמושת עלולה הייתה לגרום להתפוצצות אדירה, ולכן חששו החיילים לגשת ולפרוק את הפגזים. עמיחי היה במקרה במקום, הוא לא היסס לרגע, ניגש למשאית והתחיל לפרוק אותה. כאשר החיילים ראו את הדוגמא האישית של עמיחי, התגברו על פחדם וניגשו לפרוק יחד אתו את התחמושת. בלילות, אחר שארגן את החומר המודיעיני ומסר נתונים למפקדים, היה מטלפן לאשתו או להוריו והיה מאמץ את רוחם. מנימת קולו ומהאופטימיות שלו חשבו בבית שבחזית הדרום הולך הכל למישרין. באחד הלילות, כעשרה ימים לאחר פרוץ המלחמה, טלפן להוריו. משנאמר לו שאם הכל כל-כך שפיר, אולי יקפוץ הביתה להיפרד מאחותו, שעמדה לנסוע לחו"ל, השיב: "אבא, זאת לא אוכל לעשות עכשיו, אבל אשלח מונית מקהיר". גם לאשתו טלפן ואמר לה שלא תדאג, אם במשך כמה ימים לא יטלפן. המשפחה הבינה שהוא עומד לצלוח את התעלה. ואמנם כך היה. החטיבה שלו צלחה את הסואץ ועברה ללחום באויב מעבר לתעלה. עמיחי, קצין המודיעין, נע תמיד קדימה לעזור למפקד לנווט את כוחותיו, או עבר לאגפים לשם השגת ידיעות ולתצפיות. בשבת, כ"ד בתשרי תשל"ד (20.10.1973), בשעה 16:00 עלה לצפות מעל בסיס טילים כבוש של האויב, לעבר כוח של טנקים מצריים, שנע לעבר כוחותינו לעצור את התקדמותם, ותוך כדי תצפית ודיווח למפקד החטיבה על כוחות האויב והיערכותם, פגע בו פגז של טנק מצרי והפילו חלל. אבל כבד ירד על אנשי החטיבה שהכירוהו. האיש שהיה מלא רצון חיים, מאמין בניצחון ישראל, שתוך כדי המלחמה נקלע לא אחת לאש האויב ויצא ממנה שלם, היה בעיניהם חסין מפני פגיעה. עמיחי הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובן בן שנתיים וחצי, הורים, אחות ומשפחה ענפה. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סרן. על מעשיו במלחמת יום-הכיפורים, הוענק לעמיחי עיטור המופת, וזה תיאור המעשה: "עם פרוץ מלחמת יום-הכיפורים שימש רס"נ עמיחי בוכוול ז"ל כקצין מודיעין בחטיבת שריון. במשך כל ימי הלחימה פעל רס"נ עמיחי בוכוול ז"ל בקו הקדמי ביותר כשהוא מפעיל יחידות ואמצעי מודיעין ועובר בתצפיות הקדמיות, תוך סיכון עצמי רב. בפעולתו זו איפשר זרימת מידע מודיעיני עדכני ושוטף, אשר הביא להפעלה מושכלת של כוחותינו. ביום 20 באוקטובר 1973 נפגע ונהרג כשהוא מדווח על התקפת אויב. במעשיו אלה גילה רס"נ עמיחי בוכוול ז"ל תושייה, דבקות במשימה ואומץ-לב למופת". במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין, כי עמיחי היה קצין מוכשר בעל ידע וניסיון מקצועי, חרוץ ובעל יוזמה, עצמאי, ממושמע ואהוב. תיאור חייו, לחימתו ומותו של עמיחי פורסם בעיתון "במחנה".
