בויילנד, גיא

בן אדוה וגלן. גיא נולד ביום ב' באייר תשנ"ג (23.4.1993) בניו זילנד. אח צעיר של קים. מנישואים קודמים של אביו היה לו אח למחצה – לוק. כשהיה גיא כבן חמש שנים המשפחה עלתה לארץ, ואחרי כשש שנים בקיבוץ חוקוק הם התיישבו בקיבוץ גינוסר אשר על שפת הכנרת. גיא התאקלם בארץ בקלות, סיפרה אימו אדוה: "אני זוכרת שכשעלינו לארץ, אחרי שבועיים בגן חזרת הביתה ואמרת לי: 'אימא, can I have a כריך, במטותה?' ואז ידעתי שתהיה בסדר …" בניו זילנד השתתף גיא בחוג התעמלות קרקע, שם גילה פוטנציאל רב כדברי המאמנת שלו, אלא שהפסיק כי לא אהב את זה. בארץ הוא גילה את ענף הגלישה בסקייטבורד, גלש שעות רבות וגם נפצע לא מעט, אבל אהב כל רגע. גיא למד בבית ספר יסודי "נופי ארבל" בקיבוצו והמשיך לתיכון האזורי "בית ירח". רחל, שהייתה המורה לאנגלית שלו, סיפרה: "גיא זכור לי כילד מיוחד הן במראה והן באופי, בוגר על אף גילו הצעיר, ישר ומקובל על חבריו. על אף ידיעותיו הטובות באנגלית מעולם לא נפנף בכך ושמר על צניעות". בבית הספר וגם בבית גיא אהב להיות שטותניק לא קטן, סיפרה אימו, שעשה דברים מאוד מיוחדים. פעם, למשל, הוא בדק, בסבלנות רבה, אם אפשר לסמן את כל אורכו של אולם הספורט בנוזל של בקבוקון טיפקס – אפשר, מסתבר, אבל אחר כך כאבו לו ולאימא שלו הברכיים והשרירים במשך שבועות, כי הם נאלצו לנקות הכול… במקרה אחר הוא החליט לבדוק אם בד כלשהו נשרף כשירוסס בדאודורנט, והכוויות שחטף העידו שאכן הבד נשרף. "כל פעם כשהטלפון שלי היה מראה על הצג 'בית ספר' או 'ארנון קפלן' הייתי מתכווצת", סיפרה האם, "וחושבת 'נו, מה קרה עכשיו? מה הוא כבר עולל?' כמה שטויות היית עושה". מעבר ללימודים היה גיא בחברת הנוער העובד במסגרת הקיבוץ – אבל בעיקר בשביל החבר'ה, כדברי אימו, לא בשביל התנועה. התחביב העיקרי של גיא היה המוזיקה, וזה מה שעיצב את דמותו, כדברי בני המשפחה והחברים. כבר בגיל שמונה ביקש גיא וקיבל גיטרה ליום הולדתו, למד לנגן דרך המחשב ואחרי זמן קצר הקים עם חבר טוב להקה, ואחר כך עוד אחת. לא פעם הוא אף הביא גיטרה לבית הספר וניגן לחבריו לכיתה. כשהיה בתיכון ניגן והופיע כמו רוקיסט אמיתי, עם הלוק והכול – נער ג'ינג'י עם שיער ארוך, כך הכירו אותו כולם. בבית גיא תמיד שמע מוזיקה, בחדר, במקלחת, בכל מקום וברעש גדול. כשהיה בתיכון הצטרף גיא לקבוצת "יוצרוק" של הנוער העובד – חבורת מוזיקאים שיוצרים רוק חברתי, וכדבריהם "מביאים את האלטרנטיבה לעמק". ב"יוצרוק" הוא היה מאוד פעיל, בהכנות, בהופעות ובארגון, והוכיח שהוא מחויב מאה אחוז לפעילות החברתית הזו. בשנת 2008 גיא אף זכה במלגה ללימודי מוזיקה. רק כשהתגייס הפחית גיא מאוד את הזמן שהקדיש לעשיית מוזיקה. גיא בדרך כלל הוציא את כל האנרגיות שלו במוזיקה ובמעשי הקונדס, ובבית ידע להיות שקט, רציני ובוגר, להקשיב למשפחה ולחברים ולעזור ככל שצריך. היו לו קשרים חמים וטובים עם כל בני המשפחה. תיארה דודתו רותם: "נולדת למשפחה מיוחדת, חמה ומלוכדת. כך הייתם מחוברים האחד אל השני באהבה, בחברות, בהבנה עמוקה ללא מילים, ואיזון הרמוני שגרם לכל הסובבים אתכם להתפעל". עם השנים גיא צבר חברים רבים ואוהבים. סיפר גל, חבר: "ידעת לגרום לכל אחד להרגיש החבר הכי טוב שלך, וגם לי. אם כשחיבקת אותי בכל אחד מערבי שישי בפאב, כשנפגשנו ושאלת 'מה קורה אחי', אם כשסתם ישבנו איזה לילה אחד ברפת עם עוד חברים וצחקנו עד אור הבוקר, ואם בערב ההוא בפאב שנתת לי צ'ייסר חינם סתם כי קוראים לי גומפל, כמו השם של הפאב. תמיד היית מפרגן באלכוהול … לא היינו חברים קרובים כל כך, אבל כן היינו החברים הכי טובים כשהיינו ביחד". ביום 22.11.2011 התגייס גיא לצה"ל. הוא דרש להגיע להנדסה קרבית אך לפני הגיוס קיבל שיבוץ אחר, ולכן בתיק שלקח מהבית ארז שמיכה – לשאלת אימו הודיע לה שזו שמיכה בשביל הכלא, כי יסרב לשיבוץ. ואכן בגיוס גיא התעקש וכעבור כמה ימים קיבל את השיבוץ שרצה, והחל את שירותו כלוחם בחיל ההנדסה. גיא שירת בגדוד "להב" המסופח לחטיבה 7, עוצבת "סער מגולן". הוא השתלב היטב ביחידה, בין החברים ובין המפקדים. סיפר מפקדו, סגן-אלוף רועי: "גיא סיים בהצלחה את פרק ההכשרה המקצועית והחל דרכו כלוחם. בהמשך הוחלט כי יהיה קשר של מפקד הפלוגה – תפקיד משמעותי ובולט, שהתאים לגיא בזכות חריצותו ומוסר העבודה הגבוה שהפגין. גיא היה דמות בלתי נפרדת מהוויית הפלוגה והוא התבלט בחיוכו התמידי, בשמחה הבלתי נדלית ובנכונותו לעזור ולסייע לכל מי שנזקק לכך". הוסיפו מפקדיו של גיא: "כאדם, היית עבור חבריך מקור לשמחה ולצחוק, אושר והנאה. תמיד שימחת את כולם והשרית אווירה טובה סביבך. לדברי המג"ד הכול ראית מנקודת מבט חיובית וידעת להתבונן בדברים בפרופורציות הנכונות. אהבת את תפקידך, אהבת את היחידה והיחידה השיב לך אהבה. היית אדם אהוב מאוד. כחבר, תמיד אבל תמיד היית שם עבור כולם, עבור כל אחד ואחת. לשיחת נפש, לתמיכה בעת צרה או קושי, לסתם שיחת חולין. היית דמות ייחודית שכולם בגדוד הכירו ועם כולם ידעת לקיים יחסי רעות טובים. מספרים עליך שהיית נכון לעזור לכל אדם, בכל עת, גם אם אינך מכירו כלל". כשהגיע גיא לאמל"חיה (מחסן אמצעי לחימה) נתגלו כישרונו ויצירתיותו, כאשר הכין מחומרים יומיומיים דברים מיוחדים – חגורה לנשק, אפוד, כיסוי לטלפון סלולרי ועוד. במהלך השירות הוא התקדם לדרגת סמל ראשון. בחודש יוני 2014, אחרי שמחבלים חטפו ורצחו שלושה צעירים בשומרון, התגבר ירי רקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבות כך יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס באזור עזה. המבצע החל ב-8.7.2014 בהפצצות מהאוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לרצועת עזה לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור, משימות שבוצעו עד תום המבצע בסוף חודש אוגוסט. יחידתו של גיא השתתפה בלחימה מראשיתה, ומפקדיו תיארו: "מתוקף תפקידך, גיא, כלל לא היית חייב להיות בקו הראשון. בחרת להיות שם. אפילו לא ביקשת, פשוט היית. לא היית חייב להיחשף לאויב, יכולת להישאר מוגן בתוך הרק"מ. הסרת מעליך את המיגון ויישרת קו עם חבריך. בכל היתקלות, בכל אקט של לחימה, לפתע צצת בקו הראשון כדי לסייע, לחפות, להסתער, לנצח. נתגלית כלוחם מן המעלה הראשונה, כזה שכל אחד היה רוצה שיילחם לצידו, שתמיד חותר למגע, רץ קדימה, נוכח פני אויב ועל אף כל סכנה. לוחם ששם את עצמו בקו האש כדי להגן על חבריו". במהלך הלחימה גיא השתדל להיות בקשר מסרונים עם המשפחה והחברים. יום לפני נפילתו כתבה לו אימו אדוה: "כל כך התרגשתי לדבר איתך אתמול, אין לך מושג כמה זה עשה לנו את היום. כולם שואלים, כולם מפרגנים ומלטפים וזה כיף … אולי היום בכל זאת תענה?" אך את המסר הזה גיא לא ראה, ולא ענה. גיא נפל בקרב במבצע "צוק איתן" ביום כ"ח בתמוז תשע"ד (25.7.2014). סיפר סגן-אלוף רועי, מפקדו: "במבצע הפגין גיא מקצועיות רבה. שיבוצו בפומ"ה (פורץ מכשולים הנדסי) של מפקד הפלוגה מעיד על הביטחון בו והאמון שמפקדיו רחשו לו. גיא הגיע ראשון לכל מוקד פעילות מבצעית וחתר למגע. גם באירוע המצער שבו שכלנו את גיא הוא זה ששמע ראשון רעשי קולות מאחד הבתים וניגש לבדוק זאת. אומץ ליבם של גיא ושל חבריו לחוליה מנע כנראה פגיעה בחיילים רבים נוספים". באותו קרב נפל גם סמל ראשון עמית יאורי. גיא היה בן עשרים ואחת בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ גינוסר, מקום מגוריו. הותיר הורים, אחות ואח. על מצבתו של גיא כתבו אוהביו באנגלית, שפת ילדותו: "תמיד תהיה בליבנו". כתבה אימו של גיא: "ימי שישי לעולם לא יהיו אותם ימי שישי מאז שעזבת אותנו. אני עדיין מרגישה שאולי אתה שוב עובד עלינו, כמו שהיית נוהג לעשות מדי פעם. האמת היא שאני עדיין מחכה שפתאום תיכנס בדלת עם החיוך שלך והעיניים הצוחקות שלך ותגיד: 'סתם, עבדתי עליכם'. אבל כנראה שאנחנו חיים באשליה … אנחנו נמשיך להתגעגע ולכאוב את חסרונך. אז תנוח לך על משכבך בשקט ובשלום, אוהבים אותך עד בלי קץ, אנחנו". ספדה לגיא רותם, דודתו: "אין נחמה / ופרחים שנקטפו נובלים וחוזרים לאדמה / וגיא עמוק נבקע / גיא של צער / המבקש להפוך את הצער לאהבה / שתכסה את העולם / ותביא לאורה / שלום". מפקדו של גיא, סגן-אלוף רועי, ספד לו: "עתידו של גיא היה פרוס בפניו, ובעוד מספר חודשים עתיד היה להשתחרר ולצאת לדרך חדשה באזרחות. בטוחני שהיינו שומעים עליו רבות וטובות. אך עתידו נגדע ברגע אחד של גבורה והשאיר אותנו המומים, כואבים ומסרבים להאמין … משפחת בויילנד, היו גאים ביקירכם גיא, אשר השכיל בתבונתו להנחיל לחבריו ולמפקדיו את הערכים שהענקתם לו. אני גאה בגיא, ומצדיע לו על אומץ ליבו, נחישותו וגבורתו". בשם חבריו של גיא ליחידה, אשר המשיכו להילחם בדרום, ספד מפקד מחיל ההנדסה: "ביממה האחרונה ביקשתי להכירך גיא, ללמוד מי אתה באמת, מהן תכונותיך הטובות ואלה הפחות טובות. ניסיתי לעמוד על מעלותיך ומגרעותיך בכדי להקנות לך בדברי דמות אנושית, לא נטולת פגמים, כדי שהקהל יאמין – אך כשלתי. כל המספרים עליך ידעו לומר רק דברים טובים. המג"ד, המ"פים, המ"מ והחברים, כל אלה אשר מצויים עתה בלחימה ונבצר מהם להתייצב כאן על קברך, לא הצליחו להוציא מפיהם דבר וחצי דבר למעט שבחים וגעגוע, וביקשו להצדיע לך … אתה גיא הותרת מורשת ומעשים טובים וזיכרונות יפים ונעימים וגאווה למשפחה וגעגוע רב, רב מדי … אנו מצדיעים לך, ומבטיחים להמשיך לספר במורשתך". עידן, חבר של גיא, ספד לו בעודו לוחם בעזה: "גיא, אני עדיין פה בפנים אבל הראש שלי לא פה. המחשבות לא מפסיקות לנדוד אליך. אומרים לי פה שאני צריך להדחיק, אבל איך אפשר? היום האדמה פותחת את פיה בשבילך, היום לוקחים אותך מאיתנו ואני, אני לא אהיה שם. אני לא אלווה אותך בדרכך האחרונה. זה לא מתעכל. אני כל כך רוצה להיות שם איתך … היום אני מרגיש שאני קובר אח, שאני שולח מלאך גבוה למרום. כל כך קשה לי לכתוב את המילים האלו, הבכי חונק, לא מרפה … גיא, מרגיש לי שלא משנה מה אכתוב, כל המילים מתגמדות לעומתך. לא משנה מה אכתוב, לעולם לא אוכל לתאר כמה אני אוהב אותך. אתה תחיה איתי לעד". באזכרת חודש לנפילת גיא דיבר שלומי, חברו: "אני בקושי מאמין שעבר כבר חודש. אני לא מאמין שלא תחזור, כי זה פשוט לא נכון. אתה חוזר כל הזמן, כי עכשיו אני יודע שבעצם מעולם לא עזבת. כשמישהו צוחק מבדיחה מפגרת, או מצלם לעצמו את התחת ומעלה לרשת, כשמישהו משתף משהו ממש מגעיל שהוא ראה, וכשמישהו מתחיל עם בחורה – אתה חוזר. אתה לגמרי כאן. וכשפותחים בירה, ומרימים צ'ייסר, ומנסים לרקוד למרות שלא יודעים, וכשהדביל התורן שתה אחת יותר מדי וצריך בסוף הערב לגרד אותו מהשירותים – אתה חוזר. ואי אפשר לפספס אותך … ובטיול אחרי השחרור, במפגש ראשון עם נופים רחוקים, ובמסיבות על חופים מלאים בתיירים, ובמצבים הזויים שנדע שלא כדאי לספר עליהם להורים, אתה תחזור … כשמישהו ישמע שיר של להקה טובה בפעם הראשונה, או כשהוא ישמע ברדיו במקרה שיר שהוא כבר שנתיים לא שמע, אתה תחזור … ועוד כמה שנים, כשלנו בעצמנו יהיו ילדים שיעשו שטויות, וימררו למורים את החיים, ויבריזו משיעורים, ויעדיפו לבלות כל שנייה פנויה עם החברים – אתה תחזור. ותזכיר לנו שאנשים טובים ושמחים לא צומחים רק מילדים מושלמים. אז זה לא נכון שלא תחזור, כי חזרת. כי אתה כאן כל הזמן. השמחה שלך, הבדיחות שלך, ההומור הדוחה שלך, הסירחון שלך. החיים שלך. הם לא נגמרו. אתה פשוט מעביר אותם הלאה, לכולנו. ואין לך מה לדאוג, אנחנו שומרים לך קצת על חשבון הבית. כל הזמן". משפחתו וחבריו של גיא החליטו לקיים לזכרו ביום 16.7.2015, סמוך ליום השנה לנפילתו, פסטיבל "מחזירים את הרעש" – קונצרט רוק על שפת הכנרת, במתחם מלון "נוף גינוסר". הפסטיבל נקרא כך, כדבריהם, כיוון שמאז שגיא איננו שקט להם, והם רוצים להחזיר את הרעש. באתר פייסבוק נפתחה קבוצה לארגון הפסטיבל ובה, לצד תמונות רבות של גיא וסרטון לקראת האירוע, מפרסמים רבים דברי זיכרון וגעגוע.