בויוק ברוקס, דוד

דוד, בן לונה ויהושע ז"ל, נולד ביום כ"ד באדר ב' תשי"א (2.4.1951) באיסטנבול, תורכיה. הוא למד בבית-ספר יסודי בעיר הולדתו. אחרי-כן עלה ארצה בגפו וכאן התחנך במוסד "נעורים" בכפר-סבא. למרות שגדל בבית חילוני, שלא היה נלהב לרעיון הציוני, היה דוד עצמו חדור אהבה לארץ ישראל וחלם לעלות לארץ ולהתיישב בה. בהיותו בן ארבע עשרה בלבד הצליח, לאחר מאבק קשה, לשכנע את הוריו שישלחוהו למוסד "נעורים" בכפר סבא. למרות התנגדותם הקשה לרעיון, טרח דוד והכין את כל המסמכים הדרושים ולבסוף אף החתים אותם עליהם וכך הגיע ארצה. במשך שנתיים חי באושר במוסד "נעורים" הנמצא באחד מאזורי השפלה היפים ביותר. כעבור שנתיים לשבתו בארץ חלה אביו במחלה אנושה והוא נאלץ לחזור לתורכיה, כדי לסעוד את אביו במחלתו. דוד טיפל באביו החולה במסירות אין קץ והקדיש את כל זמנו, כדי לעודד ולחזק את ידיו במלחמתו במחלה. אבל למרות הטיפול המסור והאהבה הרבה, נפטר האב לאחר מאבק ממושך וקשה. בתום ימי האבל החליט דוד לשוב ארצה, עתה שמת אביו, לא נותר עוד דבר שיקשור אותו אל הנכר. הוא נהג לומר: "ישראל היא הארץ שלי ולהיות רחוק ממנה אינו אלא סבל בשבילי". הוא מיהר לסיים השתלמות מקצועית כדקורטור בטורקיה ומיד לאחר תום לימודיו חזר ארצה כדי להישאר בה לצמיתות. בארץ החל לעבוד במקצועו כדקורטור וכשמלאו לו עשרים ואחת שנים גם נשא אישה והקים אתה בית. מעמדו הכלכלי היה איתן והוא ראה אושר רב בחיי המשפחה. השירות בצה"ל היה החלום היחיד שלו, שעדיין צריך היה להגשימו. "אינני רוצה לשרת בצבא התורכי" – נהג לספר לידידיו – "אני רוצה לשרת בצה"ל". דוד גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1972 והוצב לחיל התותחנים. הוא גויס לתקופת שירות-מקוצר של שישה חודשים, כנהוג לגבי עולים חדשים נשואים. בתקופה קצרה זו הספיק לסיים טירונות והשתלם בקורס מקצועות יסוד של חיל התותחנים. הוא השתלם כנהג תותח מתנייע, וכמקצוע נוסף למד גם תפקידי רגם במרגמות כבדות. לאחר שסיים בהצלחה את כל הקורסים, הוצב לאחד מגדודי השדה של החיל. בגדוד שירת כנהג תותח מתנייע, ולמרות שהיה חדש ביחידה הצטיין במילוי תפקידו. חבריו לנשק למדו לסמוך עליו בכל מצב – בשעת נסיעה ובשעת ירי. הוא אהב את התומ"ת שלו ואהב לטפל בו. קשה היה להבחין שבתומ"ת זה טיפל חייל "ירוק", שזה עתה סיים את הקורס. אפילו מפקד הצוות שלו, שהיה ידוע כמפקד מעולה, היה מקבל את דעתו של דוד בכל הנוגע לענייני מקצוע. בסוף חודש אפריל השתחרר דוד מהשירות הסדיר, לאחר שמילא את כל חובותיו, וחזר לביתו. כעבור חודשים אחדים נולד בנו בכורו – שי. למרות שמילא כהלכה את חובותיו כלפי ביתו, לא הזניח דוד את אמו האלמנה והיה תומך בה ובשני אחיו ביד רחבה. עתה, לאחר שהשלים את כל חובותיו ועלה על דרך המלך, יכול היה להעניק לכל בני המשפחה חיים נעימים ונוחים. אך הוא לא הספיק ליהנות מהישגיו. במלחמת יום הכיפורים השתתף דוד בקרבות הבלימה נגד המצרים בסיני. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), נפגע בהפגזה של האויב ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחולון. השאיר אחריו אישה ובן, אם, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.