בן מסעודה ושלמה. אלי נולד במרוקו בכ"ה בסיוון תשכ"ב (27.6.1962). עלה ארצה בגיל שנתיים עם משפחתו, שהתיישבה בנצרת עילית. את כל שנות ילדותו ועד לסיום התיכון בילה בנצרת עילית, למד בבי ת ספר מקיף ע"ש משה שרת וסיים במחזור תש"מ. את שירותו הצבאי עשה אלי בחיל השריון עד 1983. מרבית שירותו שהה בלבנון. בתקופת מלחמת שלום הגליל שימש כטנקיסט. אלי אהב כדורגל. בשעות הפנאי נהג להאזין לשירי שלמה ארצי ולעשן מקטרת. מאוד אהב לעבוד ולטפח את הגינה בביתו . בשנת 1983 התגייס אלי למשטרת ישראל, למרחב העמקים במחוז הצפוני, והוצב כסייר בתחנת עפולה. משם יצא בשנת 1984 לקורס שוטרים בסיסי בבית הספר לשוטרים בשפרעם. בשנת 1985 עבר לשרת במחוז תל אביב, במרחב דן, בתחנת רמת השרון, שם שירת כשוטר ביחידת הסיור. המעבר היה מרצונו, משום שציפה כי קידומו בחיל ושאיפתו להיות מפקד יתממשו מהר יותר באזור המרכז. במרץ 1988 יצא אלי לקורס סמלים, אותו סיים בציונים טובים מאוד ובהערכה גבוהה ונבחר להדרכה, בחירה שתאמה את ציפיותיו ושאיפתו להנחיל את ה"אני מאמין" שלו באשר ל"שוטר הטוב", השוטר בעל הערכים המשקיע ממרצו, מזמנו ומעצמו בעבודת המשטרה, לצמצום הפשיעה ולמתן שירות לאזרח באופן הישר וההגון ביותר. בנובמבר 1988 עבר אלי הכשרת מדריכים והוצב כמדריך בקורס שוטרים. במסגרת זו הדריך מספר גדול של מחזורי שוטרים. הייתה זו תקופה פוריה מבחינתו, שבה חש כי הצליח להנחיל ערכים רבים לשוטרים החדשים. תקופה שבה נהנה מאוד מהתהליך שבתחילתו קיבל שוטרים חדשים שהיו "כחומר ביד היוצר", ובסיומו היה מרוצה מהתוצר – שוטרים בעלי ידע מקצועי, חדורי מוטיבציה ורצון לחזור לשטח וליישם באופן הנכון ביותר את הנלמד. שוטרים רבים אותם הדריך זוכרים ואינם יכולים לשכוח את אלי המדריך הקשוח , שלא ויתר ולא עשה הנחות, שהקפיד על משמעת ברזל אך במקביל ידע להיות חבר, להקשיב לבעיות, לסייע ולתת תחושה שבכל עת יש על מי לסמוך. בתקופה בה הדריך יצא אלי עם שוטריו לתגבורים רבים בירושלים בעיקר בתקופת האינתיפאדה (הראשונה). באוקטובר 1990, בעת תגבור בירושלים, הציל את חייו של שוטר שנדקר על ידי נער ערבי, תוך שהוא מסתער על הנער, פורק אותו מנשקו ועוצר אותו – על מעשה זה זכה למכתבי הערכה רבים. בשנת 1988 הכיר את אלי את דינה, שהשתתפה בקורס קצינים בבית ספר לשוטרים בשפרעם. בשנת 1989 הם נישאו ועברו להתגורר במרכז הארץ. השירות בבית הספר לשוטרים חייב את היעדרותו של אלי מהבית במרבית ימי השבוע. שאיפתו הגדולה של אלי הייתה להיות קצין, ובשנת 1991 צעד בכיוון זה, עת עמד בהצלחה במבדקי הקצונה בהם נקבע כי עמד בקריטריונים ליציאה לקורס קצינים. בדצמבר 1991 השתלב בקורס קצינים שנמשך שבעה חודשים והסתיים ביולי 1992, ובמהלכו הוא זכה להערכה רבה, חוות הדעת של מפקדיו היו חיוביות מאוד, הוא היה מקובל על חבריו ומפקדיו ואף נבחר לוועד המחלקה. במישור פיקוד ושליטה רמתו של אלי הייתה טובה מאוד. אחת מתכונותיו הבולטות, שאפיינה אותו בקורס ולאחר מכן במהלך שירותו הייתה יכולתו להפעיל את פקודיו מכוח האישיות והסמכות כאחת. אישיותו הייתה כובשת ולא ניתן היה לעמוד בקסמו, ביושרו ובטוב ליבו. בסיומו של קורס הקצינים הומלץ אלי בשנית כמתאים להדרכה, אך בשלב זה, למרות שאהב מאוד את בית הספר לשוטרים, את האנשים שעבדו עמו ואת השוטרים אותם הדריך – בחר לחזור לעבודת שטח, כשחלק מהשיקולים היו אישיים-משפחתיים. ביולי 1992 נתמנה אלי למפקד יחידת הסיור במשטרת הרצליה, תפקיד אותו מילא כשנתיים, תקופה קצרה יחסית שבה הצליח להטביע חותמו על התחנה ועל הקצינים והשוטרים בה. את מפקד התחנה הוא הכיר בתקופה שהיה מדריך בקורס שוטרים. היכרות זו סייעה רבות לעבודתם המשותפת. מפקד התחנה העריך מאוד את אלי ואת עבודתו והאמין כי אלי עתיד להגיע רחוק. כאשר אלי ביקש לעזוב את התחנה לטובת תפקיד מפקד תחנת קלקיליה, תפקיד בו ראה צעד משמעותי נוסף לקידומו בחיל, סירב מפקד התחנה בכל תוקף לאשר את העברתו, ורק לאחר שכנועים רבים מצידו של אלי ויתר ואישר העברתו. בראיון הסיכום הביע מפקד התחנה את הערכתו הרבה לאלי במשפט: "תקופת עבודתנו המשותפת הסבה לי קורת רוח מרובה". במרץ 1995 מונה אלי למפקד תחנת קלקיליה. בשלושת החודשים בהם פיקד על התחנה זכה להערכות רבות מקרב מפקדיו, מראשי ערים ומועצות ומקרב תושבים רבים באזור. למרות השירות בלב ליבה של עיר פלסטינאית לא נרתע ולא חשש, ופעל למיגור הפשע בה. החשש של כולם כי אלי ייאלץ להתמודד דווקא עם אירוע פח"עי (פעילות חבלנית עוינת) שב ו יסכן את חייו התבדה, ואלי נהרג דווקא באירוע פלילי מסוג האירועים שטיפל בהם בעבר בהצלחה רבה. ביום כ"ה בסיוון תשנ"ה (22.6.1995) נפל פקד אלי בפעילות מבצעית. כתבו בני משפחתו של אלי על האירוע: "למה זה קרה? איש אינו יודע ואולי לא נדע לעולם. כפי שאני מכירה את המשטרה ואת אלי בוודאי, היו אחרים שהיו נמנעים מלסכן את עצמם במטרה להציל אדם המאיים לסיים את חייו ובכך לסכן אחרים. אך לא כן אלי – הוא פעל בביטחון עצמי כי יוכל לכל מצב בשליטה מלאה, ומעולם לא עלה בדעתו לוותר או להתייאש מקושי או בעיה שעמדה בפניו. הוא לא חשב ולו לרגע על עצמו אלא רק על הצלת חיי אחרים. כשפינו אותו משטח האירוע ביקש שיטפלו קודם כל בשוטריו, למרות שמצבו היה קשה הרבה יותר". אלי היה בן שלושים ושלוש בנפלו. הוא נטמן בבית העלמין בנצרת עילית. הותיר אישה, אם, אחים ואחיות. אחרי מותו הוענק לאלי עיטור המופת משטרה.
