בוגייביץ, דויד

בן אריה-צבי ושרה. נולד ביום י"ב בשבט תרצ"ו (5.2.1936) בלודז' שבפולין. משפרצה מלחמת-העולם השניה (ודויד אז בן שלוש) ברח האב מפחד הגרמנים. בשנת 1940 יצאה המשפחה בכיוון לבוב, מקום הימצא האב, ובשנה שלאחריה, כשפרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה, המשיכה המשפחה בנדודיה, בתוך שאר הפליטים מפולין, לפנים רוסיה, ועם התקרב החזית ברחו לתורכיסטן. המשפחה סבלה מחוסר בגד ומזון ואחרי מות האב נפל עול-המשפחה על האם. כתום המלחמה, אחרי סבל של מחלה ורעב, התחילו הפליטים חוזרים לפולין בעזרת מוסדות ציבוריים. האם נסעה למחנה-פליטים בגרמניה ודויד, יחד עם אחותו, הצטרף לקבוצת-ילדים שיצאה בדרך לארץ. הקבוצה הגיעה לאינדרסדורף, מנזר לשעבר, בו רוכזו ילדים רבים מתנועת "דרור;" דויד היה אז בן עשר ושם התחיל את לימודיו לראשונה (עד אז לא ידע קרוא וכתוב). הוא היה בקבוצת-הילדים שקיבלה את הדרכתם וטיפולם של מחנכים ושליחים מן הארץ; ביניהם נפגש עם משה שכטר (שנפל בקרב על חוסאן בשנת תשי"ז). אחרי שהייתם שם עברו לצרפת והצטרפו ל"יציאת-אירופה". במשך חדשי הטלטול בים חזרה מחיפה נתפרדה החבילה: האם ודויד היו באניה אחת ורק בגרמניה נפגשו שוב עם האחות שנסעה באניה אחרת. רק לאחר שהותם שם זמן קצר עלו לארץ כמשפחה (בשנת 1948) והגיעו ישר לבית-השיטה. דויד, כחניך "עליית-הנוער", השתייך לקבוצת בני "אורן" שבחברת-הילדים שם. אחרי מאמצים מרובים מצדו סיים את לימודיו שם ונשא את נפשו להרחיב ולהעמיק את השכלתו על-ידי קריאה מרובה. היה קשור מאד לבית-השיטה וראה אותו כביתו. אחרי שנתיים ראשונות בבית-השיטה נעשה דויד מדריך במעברה. נטה באופן מיוחד לספורט ולנגינה. גויס לצה"ל באוגוסט 1954 ועבר קורס מ"כ. הוא ציין, כי השירות בצבא השפיע עליו לטובה בעיצוב אישיותו. נפל בשעת מילוי תפקידו ביום י"ט במרחשון תשט"ז (4.11.1955) והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. קיבוץ בית-השיטה הוציא חוברת בשם "ארנים שנגדעו" לזכרו ולזכר חברו משה ז"ל. זכרו וזכר חברו הועלו גם בחוברת טבת תשי"ז של "דפים" (ידיעות המחלקה לעליית ילדים ונוער בהוצאת הסוכנות היהודית בירושלים).