בן עליזה וחיים, נולד ביום ז' באייר תש"ם (23.4.1980) בבאר שבע, אח לג'נט, ניצה וקרן. בהיותו בן שבע, עברה המשפחה להתגורר בחולון, שם גדל והתחנך. את לימודיו החל בבית-הספר היסודי 'התבור', וסיימם בבית-הספר התיכון 'מקווה ישראל'. אלי היה ילד חרוץ ועצמאי, במשך כל שנות לימודיו עבד בעבודות מזדמנות, וכשגילו איפשר זאת הוציא רישיון נהיגה ברכב פרטי. הוא היה עקשן וידע לעמוד על שלו. בוויכוחים תמיד חייב היה להגיד את המלה האחרונה, אך עם זאת היה ביישן, שקט וסגור. כילד חלם תמיד להיות גיבור. הוא אהב משחקי מלחמה, וכשגדל שאף להיות חייל קרבי ולשרת ב'גבעתי', בעקבות בן דודו ששירת בגדוד 'שקד' ב'גבעתי'. אלי היה אדם חזק, עם מוטיבציה גבוהה וכוח רצון להתקדם ולהצליח. הוא היה קשור מאוד לבני משפחתו, העניק להם הרבה כבוד ואהבה, והתייעץ עם אביו בכל עניין. בסוף יולי 1998, התגייס אלי לצה"ל, ושובץ לבקשתו כלוחם ב'גבעתי'. עם תום אימוני הטירונות המשיך במסלול האימון המתקדם בגדוד 'שקד'. אלי היה היחיד מכל חבריו שהתגייס לחיל קרבי. טרם גיוסו ניסה לשכנע את חבריו להצטרף ל'גבעתי' ולתרום למדינה, אך ללא הצלחה. בשבוע הראשון לגיוסו היתה התרגשות גדולה מאוד במשפחה, אך לאחר שהגיע הביתה לחופשת שבת, ולא התלונן על שום קושי, נרגעו הרוחות. בבית הרגישו בשינוי שחל באופיו לאחר גיוסו. הוא התבגר וביטחונו העצמי השתפר ועלה. הוא היה גאה מאוד בדרכו. חבריו לפלוגה אהבו אותו וראו בו חייל מוביל, חברותי מאוד ותמיד מוכן לעזור לחבריו, ה'אבא' של המחלקה. בנימין, חברו למחלקה, מספר: "אלי לא היה עוד חייל במחלקה, אלא הבורג המרכזי. גם אחרי שבוע ושבועיים, עדיין לא מעכלים מה זה מחלקה 1 ללא החייל מס' 1 שלה? בזמן הקצר שהכרתי אותך, הספקתי להעריך אותך, לא כחייל אלא כבן-אדם, חבר, אח!" ביום כ"ח בכסלו תשנ"ט (16.12.1998), במהלך אימון תרגיל כיתה של פלוגת האימון המתקדם 'שקד' אירעה תאונת-אימונים בה נורה אלי ונהרג. בן שמונה-עשרה היה בנופלו. אלי הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו הורים ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה אלי לדרגת רב"ט. במכתב התנחומים של הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז, למשפחה נכתב: "אלי, זיכרונו לברכה, תואר על-ידי מפקדיו כחייל חייכן ובעל חוש הומור מפותח, שהתנדב ראשון לכל משימה. אלי הפגין מוטיבציה גבוהה להמשך שירותו הצבאי, תוך גאווה ואמונה בצדקת הדרך." סא"ל ארז, מפקד היחידה, כותב: "אלי בחר לשרת כלוחם ביחידה קרבית, מתוך אהבתו לצבא והיה שלם וגאה בדרכו. אלי שירת את צה"ל ואת המדינה על הצד הטוב ביותר, והיה אדם חברותי, שאהב לעזור לכולם ונחשב לאחד החיילים הטובים ביותר בפלוגה." בנימין, חברו למחלקה, מספר עליו: "אלי, איש גדול, כפי שכינה אותו אחד החיילים במחלקה, גדול גם בממדים וגם באישיות. אלי היה קולט אישיות של אדם. רק ממבט הוא כבר היה אומר איך האדם הזה. הוא יכול היה לשפוט אדם וגם להעריך אותו. אלי היה הבחור שתמיד צוחק במחלקה. מי אלוף החיקויים? אלי. אין כמעט אף מפקד או חייל שהוא לא ידע לחקות. מי אלוף הצחוקים? אלי. כשכל המחלקה 'שבוזה' ולכולם קשה, תמיד אלי יזרוק את ה'יציאה', שתצחיק את כולם ותרים את המוראל. מי אלוף בהמצאת מלים? אלי. כשהיה מתעצבן, וזה באמת קרה לעתים רחוקות, אהב להגיד: 'מה, באת לשבת לי על הפצעים!'. אחד הרגעים הכי מאושרים של אלי בצבא היה יומיים לפני האסון הנורא. אלי עבר בוחן מסלול בזמן מצוין, ולא היה מאושר ממנו." מתוך דברים שכתבה קרן, אחותו הצעירה: "אלוהים/! אני רוצה שתשמור עליו/ ושתיתן לו כל מה שהוא צריך עכשיו,/ ואמור לו שלא ידאג,/ שאצלנו, הכל בסדר/ הולכים ועובדים ואוכלים, אבל/ לא את מה שהוא אהב,/ את זה אני שולחת תמיד בלב, אליו./ ואמור לו שהכל בסדר/ ורק הלב אלוהים,/ רק הלב התרוקן לי עכשיו."
