בואניש, יצחק

בנם הבכור של בלינה וברוך. יצחק נולד בצרפת, בעיר פריז, ביום כ"ג באב תשט"ז (31.7.1956). הוא נקרא פיליפ-יצחק על שם סבו מצד האב. אח בכור לולרי. יצחק גדל בפריז, שם למד בבית ספר יסודי לבנים והמשיך לתיכון "וולטר" . מילדות ספג יצחק את סיפורי אימו על השואה ועל משפחתה שנספתה. כשהחל את לימודיו בתיכון ניצחה ישראל במלחמת ששת הימים, מה שהביא גאווה גדולה למשפחה כולה. זמן קצר אחר כך הוא גילה כתובת אנטישמית על קיר בית הספר. הוא לא שתק, ולבקשתו טיפלה אימו בעניין מול הנהלת בית הספר והכתובת הוסרה . יצחק החל את התיכון במגמת לימודים קלסיים, אך בהמשך עבר ללימודים מודרניים. במהלך לימודיו, בשנת 1968, התרחש בצרפת מרד הסטודנטים, ויצחק נסחף לשורות המורדים והיה מראשי המפגינים למען עתיד טוב יותר. בעקבות האירועים כבר בתיכון הוא החל להתעניין בתחומי הרוח, בתיאטרון ובמוזיקה – הוא ניגן בפסנתר ובסקסופון, בין היתר – ובשנת 1973, כשסיים את לימודיו לתעודת בגרות, החליט ללמוד את אמנויות הבמה. בעת שניסה להתקבל לקונסרבטוריון הצטרף יצחק לחבורת שחקנים, שיחק בכמה הצגות קטנות, בלט במשחקו ואף הוזמן להשתתף בהצגה גדולה בפריז. במקביל החל יצחק לעבוד כמדריך סקי במרכז תרבות של הקרן החברתית היהודית (CCVL), וכעבור זמן קצר החליט לעזוב את חבורת השחקנים והחל בתהליך של חזרה למקורותיו היהודיים. על תחילת התהליך סיפרה אימו של יצחק: "השיא היה באותו ערב בחודש אוקטובר 1973, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. פיליפ ואני יושבים מול מרקע הטלוויזיה. אני עוקבת בחרדה עמוקה אחרי המאמצים של צה"ל להחזיר לעצמו את השליטה על תעלת סואץ ועל רמת הגולן. המתח כה רב עד כדי כך שכשפיליפ חוזר על אחת השטויות שבהן שטפו את מוחו בנוגע לפלסטינים אני פשוט מתנפלת עליו … הייתי בטירוף, אבל טירוף מבורך אשר ברגע אחד הסיר מעלי הרגשה בלתי נסבלת, ומעליו אוסף של הבלים. היה זה רגע של התפכחות והבנה כי כל אותם דברים ששמע לא תאמו כלל את תרבותנו, את דתנו ואת כל היקר לנו, הנ ותן טעם לחיינו וכוח להישרדותנו.משהו השתנה מאותו ערב ואילך .. התהליך החל בצורה איטית אך בטוחה" זמן קצר אחר כך עלו ההורים ואחותו של יצחק לישראל, לנתניה. יצחק עבד בהנהלת קייטנות מרכז התרבות היהודי ובספטמבר 1980, משסיים את עבודתו, עלה לארץ. בדצמבר 1980 התגייס יצחק לשירות בצה"ל, שירות מקוצר של עולים חדשים. עם שחרורו הוא החל לעבוד בסוכנות היהודית ובהתאחדות עולי צרפת כמלווה של סטודנטים יהודים המגיעים לארץ. יצחק המשיך להתעניין במקורותיו, ובתשרי תשמ"ב (ספטמבר 1981) החל ללמוד במסלול לימודים תורניים במכון "מעיינות" בראשות הרב ליאון אשכנזי-מניטו. מספרת האם בלינה: "… חד וחזק הוא המסר של מניטו בשיעוריו, והוא מחדיר עמוק בלב תלמידיו ערכים יהודיים וציונות דתית ". בעת לימודיו הכיר יצחק את רבקה (סלין), גם היא עולה מצרפת, ובכ"ח באלול תשמ"ב (16 בספטמבר 1982) השניים נישאו בטקס שנערך בין חורבות בית הכנסת העתיק בהרודיון. זמן מה לפני נישואיהם היו השניים שותפים להקמת היאחזות האוהלים "אל דוד", על שם שני חברים שלהם – אלי פרסמן ו דוד רוזנפלד – שנרצחו, ואחרי החתונה הם עברו לגור ביישוב תקוע שבמזרח גוש עציון בהמתנה לאישור הקבע להיאחזות. ממשיכה לספר בלינה, אימו של יצחק: "זמן קצר לאחר חזרתו של יצחק משירותו בלבנון הגיע האישור להקים את "אל דוד". היישוב הפך במהרה לעשרה קרוואנים על פסגה הנשקפת אל מדבר יהודה, מקום מבודד ופראי עם נוף עוצר נשימה. כמה אהבנו בעלי ואני לבלות שם שבתות מתוך שקט ושלווה, בחברתם של יצחק ורבקה היינו מטפלים ללא חשש מעבר לגבולות היישוב, בין הסלעים שמסביב ומגלים שם באביב רבבות פרחים קטנים ורודים, צהובים וסגולים אשר צמחו להם משום מקום, רק לפי ש יגעון הרוח, אותה רוח אשר לצליליה חיו אותם נוודי האמונה". ב"אל דוד" יצחק עסק בחקלאות. בנוסף קיבל על עצמו להיות עוזר לגננת של היישוב תקוע, כדי שיוכל ל טפל בשלושת היתומים של חבריו שנרצחו. ביישוב "אל דוד", נולדה הבת הבכורה של יצחק ורבקה, מעיין. בשנת 1984 עברה המשפחה לגור בקריית ארבע, שם נולדו עוד שישה ילדים: יהודה, נעמי, חדוה, יוחאי, נועה ועוז. יצחק החל לעבוד בקריית ארבע כאיש חינוך , ולהשלמת הכנסה למד להיות סופר סת"ם – כותב ספרי תורה, תפילין ומזוזות – והיה לכותב של מזוזות שזכו למחמאות רבות. חברים סיפרו על חייו ביישוב: "יצחק השקיע את כל כולו בכל אשר עשה, במרץ בלתי נלאה להספיק כמה שיותר, כיוון שהזמן קצר והמלאכה מרובה מאוד. במשפחה הם השקיעו בילדיהם בכל התחומים ובעיקר בחינוכם לחיי תורה ואמונה, לאהבת הארץ, לשמחה, לשירה, לפשטות, לנתינה ולמסירות גדולה". בסוף שנות השמונים, בעת טיול סקי בחרמון, פגש יצחק את חיילי "הסיירת הלבנה", יחידת האלפיניסטים של צה"ל . יצחק, שכבר בגיל שלוש למד לגלוש, ביקש לפגוש את מפקדם, הציע להצטרף ליחידה ולאחר שהתעקש נקבעה לו תקופת ניסיון בת כמה ימים. מספרת אימו בלינה: "… למחרת בבוקר, יציאה ראשונה לשטח, מצמידים לו על הגב ציוד ומכשיר קשר השוקלים כשלושים קילו ומתחילים לטפס. בדרך כלל לאחר כחצי שעה מתחלפים, הפעם דווקא לא. הוא מטפס במשך שלוש שעות עם משאו המרסק לו את הגב. הם המומים, ולבסוף הם אלה שנשברים ורבים מי ייקח את המשדר-מקלט. בירידה בסקי יצחק מרגיש כאילו צמחו לו כנפיים ומבצע מסלול מסוגנן ללא אף מעידה. אימון הירי מתברר כלא פחות משכנע. 'בהחלט כבר לא יכולתי לסרב לו', מפטיר שמעון המפקד. מכאן ואילך נוצרה מסכת אחווה וידידות מופלאה, לפי שהם מגלים עם הזמן את אוצרות המסירות, הנדיבות, הפיקחות והיוזמה של הבחור החדש". מאז ועד נפילתו שירת יצחק במילואים ביחידת האלפיניסטים שבחרמון . בין היתר היה מדריך סקי לחיילים ושותף ללא מעט מבצע י הצלה מוצלחים של אזרחים וחיילים. עד סוף שנות השמונים עבד יצחק במחלקת החינוך בקריית ארבע ובהמשך כסגן מנהל מחלקת הביטחון , ואז קיבל על עצמו לנהל את מחלקת הביטחון ביישוב. בשנים הבאות הוא הקים תשתית ביטחונית ענפה, ששילבה את הכוחות האזרחיים עם הצבא ועוררה השתאות בקרב אנשי הצבא וההתיישבות שחיו באזור. יצחק הקים כיתות כוננות וכתב להן את שיטות האימונים, הקים מרכז לרפואת חירום ומוקד ביטחוני בעל אמצעים מפותחים, והשתתף כחבר בצוות שעסק בכתיבת תורות לחימה ופקודות צבאיות ואזרחיות. עם השנים הוא היה שותף להצלת אזרחים וחיילים רבים באירועים שונים בגזרה. כיתות הכוננות שהקים היו עד מהרה מודל לחיקוי בכל הארץ, ויצחק היה מרצה מבוקש בנושאי ביטחון. ראש שירות הביטחון הכללי, שמדי פעם נכח בהרצאות, אמר: "יצחק לא היה סתם קב"ט, הוא היה הקב"ט בה"א הידיעה". בסוף חשוון תשס"ג חיתנו יצחק ורבקה את הבת הבכורה מעיין, בחגיגה גדולה שהתקיימה בירושלים ובקריית ארבע. "יצחק מרחף במלוא מובן המילה", תיארה אימו את החגיגה והריקודים . שבועיים מאוחר יותר הוא נפל בקרב. בערב שבת, פרשת "ויצא", אור לי"א בכסלו תשס"ג (15.11.2002), פתחו מחבלים בירי לעבר חיילי צה"ל שסיירו בחברון, בציר המתפללים שבין חברון לקריית ארבע. בקרב שהתפתח , שנמשך עד להשתלטות על הבית בו שהו המחבלים, נפלו שנים-עשר חיילים, כולל שלושה חברי כיתת הכוננות של קריית ארבע שהוזעקו למקום. אחד הנופלים בקרב היה סמל ראשון יצחק בואניש, קצין הביטחון של קרית ארבע ו מפקד כיתת הכוננות שהוזעק מביתו. בקרב נפלו עוד אחד-עשר חיילים: אלוף משנה דרור יצחק וינברג, רב-פקד סמיח סוידאן, סגן דני כהן, סמל ראשון ישעיהו דוידוב, סמל ראשון אלכסנדר דוכן, סמל ראשון איגור דרוביצקי, סמל ראשון נתנאל מכלוף, סמל ראשון דוד מרכוס, סמל ראשון אלכסנדר צביטמן, סמל שני תומר נוב, סמל שני גד רחמים. יצחק היה בן ארבעים ושש בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בגבעת שאול, ירושלים. הותיר אישה , ארבע בנות ושלושה בנים, הורים ואחות. לכיתת הכוננות של קריית ארבע, ששלושת אנשיה – יצחק בואניש, אלכס דוכן ואלכס צביטמן – נפלו בקרב, הוענק באפריל 2005 אות הערכה מטעם הרמטכ"ל רב-אלוף משה יעלון על חלקה בפעולה. באות שהוענק ליצחק נכתב: "משנודע ליצחק על דבר הנפגעים הרבים בסמטה ועל נפילת המח"ט בקרב הוא נטל את הפיקוד והוביל באומץ ובנחישות את כיתת הכוננות ללחימה במחבלים ולחילוץ הנפגעים. במהלך הלחימה נפגע יצחק ונהרג. אות הערכה זה מוענק ליצחק על שהראה דוגמה אישית ומנהיגות למופת בעת לחימה, תוך הפגנת נאמנות, מחויבות ומסירות עד אין קץ לתושבי עירו, לחבריו ולחיילי צה"ל". רבקה, רעייתו של יצחק, תיארה את הקרב בו נפל: "הם היו לבושים בלבן, בדיוק סיימו לקדש על היין של ערב שבת קודש, 'על שני לחם יבצעו תמימים'. טרם הספיקו לסעוד את סעודת השבת כשהתייצבו למשימת הקודש בקריאת הביפר: 'חיילים פצועים, חיילים לכודים'. ללא היסוס, בנחישות ובמסירות נפש, הם רצים החוצה. המבט קדימה, המשפחה מאחור, הבעה של כאב על פניהם. לובשים שכפ"צ של אמונה בה' ובצדקת הדרך … יצחק מארגן כוח המורכב מחיילים ומצוותי כוננות. נכנסים פנימה, כתף אל כתף, חולצות לבנות ומדי צה"ל. להציל חיים, לחתור למגע עם המחבלים. באמונה שלמה, ביראת ה' נשגבה, במסירות נפש אין קץ. 'והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו'. הם היו שנים-עשר, כשנים-עשר שבטי י-ה, שעלו בסערה השמימה באותו ערב קודש, פרשת 'ויצא'". כתבו חברים על יצחק : "ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים ניסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. ויאמר קח נא את בינך יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו לעולה על אחד ההרים אשר אומר לך" ועלית יצחק, כעולה על הר חברון כשמגמת פניך הר המוריה. יצאה נשמתך יצחק מארץ יהודה ופנה זיווה, פנה הודה והדרה. נשאת על שכמך את תפקדך בגאון כפי שלימדך מורנו הרב יהודה אשכנזי זצ"ל. הוא הורה את דרך השיבה לזהות העברית. ושבת והיית לעברי. מכוח תורתו של הרב מניטו בחרת להיות איש ביטחון כי למעשה הוא לימד אותך לראות בכך את שליחותך. היית ברוך כ ישרונות ויכולת באותה מידה של זוהר, של עוצמה לעסוק בחינוך, במוסיקה, בהסברה, במשחק, בסופרות סת"ם, בהעלאת יהודי הגלויות, רגליך מוצבות ארצה וראשך מגיע השמיימה. באת מארץ רחוקה, כשאתה מפלס דרכך אל זהותך היהודית ביתר עוז ואז שבת לזהות העברית. נישאת בהרודיון, התיישבת ב"אל דוד" ואז התיישבת בחברון וביקשת למצוא מנוחה מסופרות סת"ם אלא שנקראת לדגל. היית עדינו העצני, קופץ למשימה ובד בבד מנגן על גיטרה, פסנתר או סקסופון, מנחה לוחמים ומנהל פעולה בקור רוח ויחד עם זה, עם חום הלב, שר ניגון שלא אשכח לעולם". כתבו על יצחק אנשי מחלקת הביטחון בקריית ארבע: "באדם ישנן מידות ותכונות שונות, אך יש מידה אחת שהייתה רק ביצחק, זוהי מידת ה'יצחקיות'. יצחקיות – זו מידה של לחשוב בגדול על דברים שיכולים לעזור לקריית ארבע וליישובים נוספים. זה לרדת לפרטים הכי קטנים בתוך הפרויקט הכי גדול, ולהתעסק בכל דבר עם כל הלב … זה לשמוע עובדים במצוקה, לתת עצה ותמיד עם חוכמת חיים מדהימה, תוך הבנת עומק נשמתו של מבקש העצה … יצחקיות – זה לחנך בדרכו המיוחדת 'חנוך לנער על פי דרכו'. ובחדרו התנוססה אמונת החיים שלו האומרת: 'הדואג לשנה זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים'". בלינה, אימו של יצחק, כתבה את הספר "בני הגיבור, העוצמה שברכות" – סיפור חייו של בנה יצחק. הספר פורסם בצרפתית ובעברית ובו מנסה האם לנתח "כיצד ילד זה, יליד צרפת, דור שני בפריז מצד אימו, אשר יכול היה להישאר יהודי צרפתי פשוט החי את חייו בשלווה … כיצד ילד זה הפך לסמל של ציונות דתית לוחמת, לאותו גיבור, לאותו אמיץ ונועז, עד שקראו עליו כמו גם על שני חבריו שנפלו יחד איתו את הפסוק 'איך נפלו גיבורים, מנשרים קלו מאריות גברו' (שמואל ב', א')". ביום השנה לנפילת אנשי כיתת הכוננות הוכנס ספר תורה לזכרם לבית הכנסת "אברהם אבינו" בחברון. ספר תורה לזכר יצחק הוכנס לגן הילדים של בנו עוז בקריית ארבע. מוקד הביטחון בקריית ארבע נקרא "מוקד יצחק בואניש", ועל קיר במקום הוצב לוח זיכרון לשלושת נופלי כיתת הכוננות. בישיבה ברמת ממרא שבקריית ארבע נקרא אגף מגורים "בית דרור ויצחק", על שם שני הנופלים בקרב, מפקד הכוח הצבאי ומפקד כיתת הכוננות. בפסגת הר החרמון הציבו חיילי יחידת האלפיניסטים לוח זיכרון ליצחק, ששירת במילואים ביחידה. אנשי היחידה גם יזמו עריכת סרט זיכרון ליצחק. לזכר יצחק נערך מדי שנה ביום ירושלים, כ"ח באייר, מסע אופניים מקריית ארבע לירושלים, מסע של ארבעים קילומטר אותו עורכים מאות בני נוער שעל חולצותיהם הכיתוב: "נוער קריית ארבע עולים לירושלים בדרכו של יצחק". יצחק, איש תם, נחבא אל כליו. איש משפחה, איש חינוך, איש של תורה. בדרכו הצנועה, השקטה, סלל לנו דרך של אהבת עולם לארץ ישראל ומסירות נפש למענה, דרך של ביטחון ואמונה בדרכינו ובזכותנו בחברון ובכל חלקי אדמתנו. חינך אותנו לערבות ישראלית בהצלת נפשות, לאיחוד עם ישראל בכוחותיו, לשמחה ואמונה שלמה בריבונו של עולם דווקא בסיבוכים ובשעות קשות. נתן לנו ממעיינותיו כמים שקטים החודרים עמוק ומנביעים תעצומות אדירות … ויצחק כבר לא מהלך בינינו ועל זה דווה ליבנו, אך דמותו ורוחו מלווים אותנו לנצח ודרכו לנו סלולה, והיא עולה ומשרישה כאן הליכותיו, ואימרתו אומרת חיים, חיים עד העולם.