בדרה, יצחק

יצחק, בן מרים ושוע, נולד ביום י"ט בכסלו תשי"ד (26.11.1953) בכפר "קדימה" כבן זקונים להוריו, שביעי במספר. לאחר שסיים לימודיו בבית-הספר היסודי בכפר, עזב יצחק את כפר הולדתו ועבר להתגורר בקיבוץ דפנה שבגליל, שם המשיך בלימודיו ועסק בעבודת האדמה. הוא אהב מאוד את עבודת האדמה ואת חיי הקיבוץ, ותכנן בבוא היום לשוב לקיבוצו. מספרים עליו חבריו: "ליצחק היו עיניים חומות גדולות, שתי גומות-חן וחיוך תמידי. שקט היה, ביישן. לבדו היה מטייל בשדות, לבדו היה יושב בחדרו ומאזין לנעימות שקטות מעל גלי הרדיו – המוסיקה, קריאת הספרים והטיולים במרחבי הארץ – היו אהבותיו הגדולות. כשהיינו כולנו יחד, היה מחייך ושותק. את חוויותיו שמר לעצמו. היה לו חיוך תמים, טוב לב, מבויש מעט – כזה שאי-אפשר לעמוד נגדו". מספר עליו מחנכו: "יצחק היה בין התלמידים המצטיינים בכיתה, הן מבחינת הלימודים, הן מבחינת יחסו לחבריו ולמוריו והן מבחינת קבלת תפקידים וביצועים. תמיד ניסה לעזור לחבריו ככל שהיה לאל-ידו, התנדב והתמסר גם כשלא נתבקש לכך. מידותיו הטובות – ענווה, ביישנות, סלחנות, והבנת הזולת, גרמו שכולם יאהבוהו. יצחק היה בין אותם ביישנים מאושרים, שאין הבריות מעזות לפגוע בהם. הוא השתדל לא להתבלט, ומה שעשה, עשה מתוך הכרה של חובה ולא על-מנת לקבל פרס. הוא דבק במסירות ובאהבה בלימודים והשתדל שלא להיעדר, גם בשעה שלא הרגיש בטוב. קרה ובידו היה אישור מטעם הרופא שהוא זקוק למנוחה, הוא ויתר על הזכות והשתתף בלימודים". אמר עליו בן-אחותו משה: "עיניו הגדולות היו מלאות אור ואהבת החיים. היינו צוחקים אחד בחברת רעהו, הוא אהב לעזור לבריות, אהב לראות אותם בטוב, ובכלל – ראה תמיד את חציה המלא של הכוס". יצחק גויס לצה"ל בראשית פברואר 1972 והוצב לחיל-השריון. הוא השלים קורס נהג-טנק ובתפקיד זה שימש כל ימי שירותו. במלחמת יום הכיפורים השתתף יצחק בקרבות הבלימה בחזית הדרומית. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), כאשר לחמה יחידתו בגזרה המרכזית של תעלת סואץ, נתקל הטנק שלו במארב של חיילים מצרים, נפגע מאש נ"ט ויצחק נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אב, אם, ארבעה אחים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז משה דיין: "יצחק היה חייל מסור וחבר נאמן. הוא היה אהוד על כל מי שהכירו;" וכתב מפקדו: "יצחק דבק במשימתו בקרב, תוך גילוי אומץ-לב והכרה בשליחות אותה מילא".