באייבסקי, אריה (באקאלבסקי, גליאב אלכסייביץ’)

בן אלכסיי. נולד בניסן תרמ"ט (אפריל 1889) בהלסינקי שבפינלנד, נצר למשפחה אוקראינית-רוסית אצילה ואמידה. אביו, שהיה רופא צבאי בצי הרוסי בדרגה בכירה, הועיד אותו להיות מהנדס, אולם אריה היה בעל מזג סוער ומרדני ולגלוגיו על המורים הביאו לגירושו מבית-הספר התיכון בקרים. הוא נרשם ללימודי הנדסה בפוליטכניקום של פטרסבורג אך לא האריך שם ימים ועבר לבית-ספר צבאי ימי. אחרי-כן השתלם באקדמיה הימית בפטרסבורג והוסמך לרב-חובל. במלחמת העולם הראשונה שירת כקצין באניות-מלחמה שונות והשתתף בקרבות בים הבאלטי. מהפכת 1917 מצאה אותו בסגל המלחים של המשחתת "אורורה", שהפגיזה את ארמון החורף של הצאר. אחרי מהפכת אוקטובר נמנע מלהצטרף לבולשביקים ונותר באחוזה המשפחתית באוקראינה. לבסוף אולץ להתגייס לשירות ימי בצבא הלבן והיה לסגן רב-חובל באניית נשק בים השחור. מאחר שלא היה שלם עם השירות לטובת המשטר הלבן, ניצל את ההזדמנות שאנייתו עגנה בחופי תורכיה וערק ממנה. הוא הגיע לאיסטנבול כמהגר מדיני ושם פגש בקבוצה הקרימאית של יוסף טרומפלדור. אריה הוקסם מן החזון הציוני ומן הרוח החלוצית של חברי הקבוצה ולאחר ששירת תקופה קצרה באנייה איטלקית שהסיעה חלוצים לחיפה החליט לעלות לארץ-ישראל ולהתיישב בה. נראה שבתקופה זו בחייו אף התגייר. משהגיע ארצה הצטרף ל"גדוד העבודה" ועבד במחצבה בירושלים. בשעותיו הפנויות שימש כמדריך ב"הגנה" ותרם מידיעותיו הרבות בעניינים צבאיים. ואולם משיכתו העזה אל הים הביאה אותו לאום רשרש, היא אילת של ימינו, ובה עשה זמן-מה כנציג ועד-הצירים. הוא חי שם בתנאי אקלים קשים ובבדידות ומצא את פרנסתו בדיג. אז גמלה בו ההכרה בחשיבות הים לעם ישראל ולמפעל הציוני. ב-1919 יסד יחד עם המהנדס גורביץ' את "אגודת המים", רכש ספינת מפרש והתחיל בדיג ימי. הוא שימש כסגן יו"ר וכיו"ר באיגוד הימאים העברים שנוסד ביוזמתו ב-1925, ובעתות הפנאי היה מטיף נלהב לימאות. משלא מצא תומכים לרעיונותיו עבר לתל-אביב ונתקבל לעבודה בחברת החשמל בתל-אביב. כשקמה התנועה הציונית-הרביזיוניסטית הצטרף אריה לשורותיה מאחר שמצא בה את התעוזה והמעוף שחסרו, לדעתו, בתנועות אחרות בארץ. באותה עת נשא לאשה את ציפורה חברת כפר גלעדי, מראשוני קבוצת החלוצים שהגיעו ארצה אחרי המלחמה. היא עזבה את קיבוצה ובאה אחריו לתל-אביב. שם גם נולדה בתם היחידה. אחרי שנים אחדות נגררה צפורה אחר תעמולת הקומוניסטים האנטי ציוניים, חזרה לרוסיה ונטלה עמה גם את בתה. אריה, שסבל מאוד מעזיבתה, חזר אל הים והיה עורך מסעות לאורך חופי הארץ. חלק מרשמיו ומחקריו על סגולותיהם הטופוגראפיות של חופי ישראל העלה על הכתב. לאחר תהפוכות וטלטולים שבמהלכם פעל גם במטה "ההגנה הלאומית", שימש כסגן המפקד בספינת הלימוד של בית הספר לקציני-ים של בית"ר באיטליה. במלחמת העולם השנייה התנדב לשרת בצי הבריטי. ביום א' בתמוז תש"ב (16.6.1942) נפטר לאחר מחלה והובא למנוחת עולמים בבית-העלמין שבהר הזיתים. פרשת חייו ראתה אור ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו"