בן מרים ויצחק, נולד ביום י"ט בשבט תשי"ב (15.1.1952) בקבוצת יבנה. הוא סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר שבקיבוץ. בקיץ 1967 הצטרף ידידיה למשפחתו, שיצאה בשליחות לארצות-הברית, מטעם "בני עקיבא". מקץ שנתיים הוא שב לארץ והשלים את לימודיו התיכוניים ביבנה. מנעוריו היה ידידיה חובב מוסיקה מושבע, ואהבת המוסיקה ליוותה אותו במשך כל חייו. את המטפלות בבית-הילדים הוא נהג לקבל מדי בוקר בשירה, בעוד הזאטוטים האחרים עדיין נמים. כשהיה ילד קטן, נהג ידידיה להאזין למוסיקה ברדיו ובגיל שמונה החל ללמוד לנגן בכינור. מוריו, שהכירו בכשרונותיו, המריצו אותו להתמיד בלימודים ובאימונים. אך חבריו בחברת הילדים, לעיתים לא גילו הבנה לשונותו. הוא היה רגיש לכל מלה שיש בה משום פגיעה, אך לא ידע להשיב מלחמה, כי מעולם לא היה איש ריב ומדון. הוא היה עדין, ביישן ונחבא אל הכלים. בשנת 1967 היה ידידיה בין הנבחנים לקבלת מילגה מטעם "קרן שרת", ואף שלא זכה במילגה, קיבל ציון לשבח ומכתב המלצה, שעזר לו בהמשך דרכו המוסיקלית בארצות-הברית. בניו-יורק למד ידידיה בישיבה בפלטבוש ובבית-הספר העברי לאמנות. ההתערות בארץ זרה הייתה קשה עליו מאוד והוא לא מצא את מקומו על נקלה. ידיעותיו המועטות בשפה, המשטר הנוקשה והמשמעת הקפדנית הנהוגים בבית-הספר היו מכשול גדול, אך גם אתגר להצליח. ואמנם הוא השקיע את מיטב מרצו ומאמציו והיה לתלמיד מן השורה. שעות ארוכות של אימוני נגינה בכינור שימשו לידידיה פיצוי לקשיי ההסתגלות. יום אחד הוא הופיע כסולן במלון מפואר בפני חוג של נדבני הקונסרבטוריון. בעומדו על הבמה, הוא ביקש להקדים כמה משפטים לקטע נגינתו. באנגלית מגומגמת הוא אמר, שברצונו להקדיש את נגינתו לזכרם של חיילי צה"ל ולבני קבוצת יבנה, שנפלו על הגנת הארץ. גם דבריו וגם נגינתו – "מנגינות חסידיות" מאת ארנסט בלוך, עוררו התרגשות גדולה בקהל. נדבן עשיר ומבין במוסיקה, ניגש אליו והבטיח לו כינור טוב יותר, מעשה ידיו של בונה כינורות ממרכז המוסיקה ליד "קרנגי הול". לימים, זנח ידידיה את הנגינה בכינור והחל לפרוט על גיטרה, לליווי עצמי ולשירה בציבור. כשחזר לקבוצת יבנה לשנת לימודים אחרונה בחברת חבריו ובני גילו, הוא היה בוגר בנפשו, בעל נימוסים והליכות, צנוע וביישן. ידידיה גויס לצה"ל בתחילת דצמבר 1970 והוצב בחיל-רגלים, במסגרת הנח"ל. לאחר שסיים את הטירונות, עבר קורס מ"כים וקורס צניחה, ושימש כמפקד כיתה. בשנת 1972 הוא נשלח לקורס קציני חי"ר. לאחר שסיימו, נשלח ידידיה ליחידתו ושימש בה בתפקיד קצין. הוא היה קצין טוב, דייקן מאוד ויסודי. במילוי תפקידו הוא גילה עקשנות רבה, דבקות במטרה וכשרון באלתור ובמציאת דרכים חלופיות להשגת מטרתו. הוא ניחן בכשרון טכני, ידע לתקן דברים, להתקין ולהרכיב, לבנות ולשכלל. כמפקד, היה ידידיה אהוב ומקובל על פקודיו, בזכות יחסו הלבבי והחם, ונכונותו תמיד לעזור לכול. סבלנותו הרבה הייתה לשם דבר. מפקדיו אהבוהו בזכות מזגו הנוח, אופיו הטוב ובזכות היותו חבר טוב בעל עקרונות, שפיו וליבו שווים. במהלך שירותו הצבאי נתקל ידידיה לא אחת במצבים שהדת, שבה האמין ודבק, וצורכי הצבא השוטפים, יצרו אצלו קונפליקטים שגרמו לו מצד אחד תהיות ושאלות על מה נכון ומה מותר – ומצד אחר, נקיפות מצפון, על שנאלץ לפעול בניגוד לדרך חייו וחינוכו. דברים אלה באים לידי ביטוי במכתבים שהוא כתב למשפחתו ובהם ביקש הן לספר את הקורה אותו והן לקבל סעד נפשי, עצה והכוונה מהקרובים אליו. במכתביו הוא מספר בשמחה רבה על חגים ומועדים שהצליח לחוג כהלכתם, למרות האווירה החילונית בצבא. בתום שירות החובה בצה"ל עשה ידידיה, לפי בקשתו, שנת שירות מטעם "הקיבוץ הדתי" והדריך נוער במצוקה בעיירת הפיתוח נתיבות. שם הכיר את שוש, מורה-חיילת, שגם היא ראתה את יעודה במתן עזרה לנזקקים. אהבתם פרחה והם נישאו. לימים נולדו להם שתי בנות ובן. הם היו מאושרים עד בלי די. לאחר השירות הצבאי, עבד ידידיה במשק כרפתן, ולאחר מכן נעשה אחראי תחזוקה של המטבח וחדר-האוכל. במשך שנתיים הוא למד באקדמיה למוסיקה על-שם רובין בירושלים, הקים בקיבוץ את להקת הכליזמרים הצעירים, שר במקהלת יבנה, תכנן הקמת מקהלת ילדים ועוד רבות היו תוכניותיו. ביום כ"ד בחשוון תשמ"ג (10.11.1982), בעת שהיה בשירות מילואים, נפל ידידיה בעת מילוי תפקידו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בקבוצת יבנה. הוא השאיר אחריו אשה, בן ושתי בנות, הורים ושלוש אחיות. במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקדו: "…סגן ידידיה שירת ביחידה מיום הקמתה ונטל חלק בפעילותה המבצעית ובאימוניה מדי שנה. את המשימות שהוטלו עליו ביצע תמיד בצורה הטובה ביותר, תוך דיוק, הקפדה ודבקות במשימה ותוך מתן דוגמה אישית לחייליו. סגן ידידיה היה ידוע בנועם הליכותיו, מקובל ואהוב על מפקדים וחיילים. כך נזכרהו תמיד"
