בן בתיה וינון. נולד ביום כ"ה בסיוון תשמ"ב (16.6.1982) בקיבוץ רשפים שבעמק בית שאן. אח לרוני, אביב ולילך. ארז נולד בימי מבצע "שלום הגליל" ונקרא על-שם ארזי הלבנון. הוא למד בבית-הספר היסודי "רימון" שבקיבוץ מסילות ובמוסד החינוכי "גלבוע" שבקיבוץ בית אלפא. ארז היה בן אוהב ונאהב. הוא אהב מאוד את משפחתו, את אחיותיו ואחיו, את הוריו ואחייניו ואת הסבים והסבתות. ארז ניחן בנשמה גדולה, רגישות חברתית והיה מוקף חברים רבים. מאז ומתמיד התבלט ביכולותיו הפיזיות, היה שובב עם לב זהב, אך גם רציני, אחראי ומסור, שאף תמיד לשלמות והסתפק רק בטוב ביותר. הוא היה תלמיד מצטיין, שקדן בעל סקרנות טבעית ואת בחינות הבגרות סיים בממוצע 95. לצד משיכתו לידע, נמשך ארז גם לספורט. הוא היה שחקן כדורעף מצטיין בנבחרת "הפועל בקעת בית שאן" וייצג את ישראל בנבחרת הנוער. ארז היה ידוע כאחד האוהדים ה"שרופים" של קבוצת "הפועל תל-אביב" בכדורגל והיה "אדום" בנשמתו. שבת אחרי שבת נהג להגיע לשער 5 באצטדיון "בלומפילד" ולצפות במשחקים. לארז הייתה מודעות פוליטית גבוהה ודעות מגובשות. בצעירותו הצטרף ל"נוער מר"צ" והיה פעיל מאוד. בימים שקדמו לבחירות יצא לצמתים ופעם אמר לאביו: "אבא, צריך להציל את המדינה. צריך לדאוג שיבוא כבר שלום באזורנו ושלא ייפלו עוד בנים". ארז היה המנהיג, המסמר בכל אירוע, הרוח החיה, המארגן שחשב על הכול, וסחף את כולם בהתלהבות ובשמחת החיים שלו. אופטימי, תאב חיים ויודע למצותם עד תום – במסיבות, בטיולים ברחבי הארץ, בפעילות בתנועת "השומר הצעיר" – ובכל מקום. טוב לב, חבר אמיתי, עם חיוך שלא נגמר וצחוקים, ושטויות קטנות וגדולות שהיו שייכות רק לו. בסוף חודש מרץ 2001 התגייס ארז לצה"ל ובאופן טבעי, כיאה לאופיו ולחוסנו הפיזי והנפשי, התנדב ל"שייטת 13" – יחידת הקומנדו של חיל הים – "כי שם הם הכי טובים, שם הם הכי מצוינים" – כדבריו. הוא עבר מסלול ארוך ומפרך והפך ללוחם. שאיפתו להיות הטוב ביותר הביאה אותו להצטיין בכל המשימות שהוטלו עליו. עוד בתחילת דרכו בצוות הצעיר הפך למנהיג של פלוגת הלוחמים ומפקדיו סימנו אותו כמועמד למלא תפקידים שונים ביחידה. חבריו העידו כי היה הציר המרכזי בצוות הבוגר. "מודל לחיקוי לכל אדם", "החזק שבחבורה והחוט המקשר בין כל החוליות" – אלו רק חלק מהשבחים שחלקו לו. ארז אהב מאוד את "השייטת" והתגאה בתפקידו. משהוצע לו לצאת לקורס קצינים סירב, משום שלא רצה לעזוב את חבריו לצוות. כמאמין גדול בחינוך ובנתינה, וכפעיל חברתי בתקופת נעוריו, התנדב במהלך שירותו לטפל בילדים בעלי צרכים מיוחדים ובכל עת שהתאפשר לו, הגיע להוסטל לנערים עבריינים בחיפה שם יצר קשר עם כמה מהחוסים. בטרם גיוסו לצבא הכיר ארז את מלכי וההיכרות ביניהם הפכה לאהבת אמת יפה, גדולה וטהורה. השניים תכננו את עתידם המשותף ועמדו להינשא, אך לגורל היו תכניות אחרות. ביום כ"ז בסיוון תשס"ג (27.6.2003), כשבוע לאחר שחגג את יום הולדתו העשרים ואחת, נפל ארז בקרב בשכונת בקשי שברצועת עזה בפעולה ללכידת מבוקשים ופעילי טרור. ערב קודם לכן יצאה יחידה של "שייטת 13" לחסל חוליית מפגעים ברצועת עזה שתכננה לבצע פיגוע המוני בישראל. ארז פיקד על חוליית הרפואה במבצע. לאחר השלמת כיתור הבניין שבו הסתתרה החוליה, הופעל מטען על הלוחמים. ארז שהגן בגופו על חבריו, נפגע אנושות ונהרג במקום. "אבא, לפעמים הולכים לקרב ולא חוזרים", כך אמר ארז לאביו באחת משיחותיהם הרבות. אמו מספרת שבשבוע שקדם לנפילתו, היה ארז לחוץ מאוד עקב האימונים והתפקיד החדש שהוטל עליו, ונבצר מהם להרבות בדיבור. באחת משיחותיהם האחרונות ביקש שלא תדאג לו, ושתשמור על מלכי. ארז הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין שבקיבוץ רשפים. עם לכתו הותיר הורים, שתי אחיות ואח, סבא צבי וסבתא פני ממייסדי רשפים, וסבתא אריאלה. לאחר נפילתו קיבלה המשפחה מכתבים רבים ורשימות לזכרו. במכתב הניחומים למשפחה כתב הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף שאול מופז: "ארז, צולל לוחם ב'שייטת' נמנה עם שורת הלוחמים הראשונה של צה"ל, תפארת הנוער הישראלי ומיטבו. התנדבותו ליחידה לוחמת מובחרת היא עדות לחינוכו, לשורשיו ולבית גידולו. על בחורים כארז נשען ביטחונה של ישראל. … תהא דמותו של ארז האמיץ, הטוב והיקר, נצורה לעד בלבבכם וחתומה בלבות חבריו לנשק, רעיו ואוהביו, ובלב ישראל". מפקדו ג. כתב: "?'הלוואי וזה לא היה לשווא…' זה משפט שחולף בראשי מאז אותו בוקר ברצועת עזה. עם כל ידיעה אופטימית על הפסקת אש ושלום ותהליך מדיני נצבט לי הלב. השמחה והסיפוק מתערבבים עם צער עמוק, תחושת כאב ואובדן על חסרונו. וכאילו נגזר משמים שדווקא ארז, שכל כך האמין ורצה וחלם שלום, והפגין שלום בצמתים ולמד ערבית ולא רק בגלל המקצוע, דווקא הוא שמשלם את המחיר. … ארז, למרות התמימות שאפפה אותו, הכיר וידע את הסכנות שבשירות. … וארז עכשיו למעלה, עם הטובים ביותר, ואנחנו פה למטה. ואנו נטולי שמחת ניצחון אבל מלאים בהכרה ובצורך להמשיך כי כבר אין יותר 'מישהו' שיעשה את העבודה." ת. מפקדו של ארז בצוות, כתב: "… לא אשכח שבזמנים הכי קשים ובימים הכי משביזים החיוך שלך לא נעלם. החיוך הזה שתמיד שמר על כולם. לא אשכח את הרצון הזה תמיד לארגן את הכול. את האכפתיות שלא נגמרת ולא משאירה לחבריך בררה והם ממשיכים אחריך. … אם רק הייתי יכול לדבר אתך עוד פעם אחת, הייתי רוצה להגיד לך תודה, שאתה אדם נפלא ושאני מלא בהערכה". כתב רופא היחידה: "אני זוכר ארז מבויש הנכנס מדדה למסדר חולים ואומר: 'ד"ר, כואבת לי קצת הברך. תסתכל ותראה שזה לא משהו רציני ותן לי לחזור להתאמן…' אני זוכר ארז מריץ קטעים עם החברים באביר, בנקודת המתנה במבצע בשטחים, יורד על החבר'ה, והחבר'ה יורדים עליו… כזה היית, ועל כך יעידו גם חבריך לצוות. ואם כבר מדברים על החברים בצוות, מותר לי, בהסתכלות מהצד, לומר שהצוות אינו כשהיה פעם. אתה חסר, פערת פער גדול מדי בלכתך. אבל החבר'ה האלה שלך, הטובים שבטובים, הם אריות! אתה צריך לראות אותם ממשיכים ונלחמים, אוהבים וכואבים. יש לך משפחה נפלאה, ובשרשרת המשפחה היית חוליה מרכזית. משפחתך החמה והאוהבת זכתה, לצער כולם, בזמן קצוב במחיצתך. אין בי מילים שיוכלו לנחם אובדן ענק כמוך, ארז. אתה חסר מאוד ארז, לכל מי שהכיר אותך. חבריו לצוות כתבו: "… ארז, תמיד דאגת לכול: להביא, לקחת, לארגן, לסדר, לבשל לחבר'ה ולעשות את העבודות השחורות. תמיד ידעת לדבר עם כולם, מהמפקד הכי בכיר ועד החייל הכי זוטר, ידעת להגיע ללבם כך שלא יכלו לסרב לך. רצת, ארגנת וסידרת הכול בשביל הצוות, שמעכשיו כבר לא יהיה שלם בלעדיך. היית לוחם ומפקד, הלכת קדימה, וגם במבצע הזה היית לפנינו עם הכוח הראשון. וכשהגענו, הבנו שהנורא מכול קרה – שאתה אינך". כתבה האחות רוני: "… בשבילי תמיד היית אח מדהים וחבר כל כך טוב, היה בינינו תמיד קשר כל כך מיוחד. … ארזי אתה בכלל מסוג אחר, כל כך יפה, כל כך חכם, עם טוב לב נדיב, חיוך תמידי מאוזן לאוזן, ושמחת חיים שלא תחזור עוד לעולם. מתגעגעת נורא וכל כך אוהבת אותך". חברתו מלכי כתבה: "איך נפרדים מדבר מושלם כזה… אומרים שאת הטובים לוקחים, אז אולי הייתי רוצה לבקש שתהיה פחות טוב ותישאר פה אתי, אתנו, חי!" כתבה איריס, המחנכת בבית-הספר התיכון: "ארז… אחד מהטובים. אחד מהכי טובים. כזה ששאף למעלה, כזה שלא הסתפק בפחות ממאה אחוז, כזה שתמיד ידע להשיג את מה שרצה, אבל גם לשמור על אנושיות מדהימה. בכלל – היית אנושי באופן יוצא דופן, תמיד עם חיוך, מנומס, מבויש. עלם חמודות אמיתי. כזה היית ארז, תמיד רץ קדימה, בעוצמה, בביטחון, בנחישות, אבל גם תמיד היית מפנה את הראש לאחור, בשביל לבדוק – אולי למישהו צריך שם לעזור. לב רחב היה לך ארז. חף מכל רוע – עד כדי תמימות. חוסר צדק זה דבר שלא יכולת להבין. … כל כך מלא חיים, ידעת לתת, וידעת גם לקבל, אהבת לעזור, וידעת גם להיעזר, ידעת לעבוד קשה, בלי להשמיע מילת קיטור אחת, ידעת להפעיל את כל כוחותיך – הפיזיים, הנפשיים, בשביל להגיע לאן שרצית". כתב אלמוג, שותף לאהדה לקבוצת "הפועל תל-אביב": "זכיתי לשבת לידך במשחקים, לראות איך אתה נדלק מהאווירה, מהאוהדים, מהחברים ויותר מהכול – מהקבוצה, הקבוצה הזאת שהיא כל חיינו. … היית אוהד 'הפועל' מיוחד, אוהד שמח, אוהד מאמין, אוהד ווינר, אוהד שלעולם לא יקלל את מי אינו שייך ל'הפועל', אוהד שחי ונושם את הקבוצה כל רגע בחייו. … היום אני רוצה להגיד לך שאת כאב הלב על 'הפועל' באמת נעבור, אבל את שיברון הלב על האובדן שלך כנראה שלא נעבור לעולם. … הכרתי אותך אדום בלב ובנשמה, כל כך תחסר לי בשער 5. יהי זכרך ברוך". בהיוודע דבר נפילתו של ארז פנו ראשי קבוצת "הפועל כתר תל-אביב" למשפחתו והביעו את רצונם העמוק להנציח את ארז. היוזמה הובילה להקמתו של בית-הספר לכדורגל הנושא את שמו של ארז, בסיוע המועצה האזורית בקעת בית שאן וראשי "הפועל" בית שאן, עיריית בית שאן וחברת "אסם". את בית-הספר מנהל ינון אשכנזי, אביו של ארז. מספר ינון: "חרטנו על דגלנו שפרויקט ספורטיבי חינוכי-ערכי זה יהיה ברוח של לוחמי 'השייטת' – רוח של מצוינות, אהבת הארץ והאדם". אנשי "השייטת", מפקדיו וחבריו של ארז, מגיעים מדי פעם בפעם, ככל שהפעילות המבצעית והאימונים המפרכים מתירים להם, לשחק עם הילדים ולשוחח עמם על ערכי היחידה ועל רוחה. בית-הספר שבשנתו הרביעית מפעיל כ-270 חניכים מיישובי אזור עמק בית שאן, משמש דוגמה לאינטגרציה בפועל של ילדים המשמשים מדגם של כלל הרבדים בחברה הישראלית. בתכנית התעודה "מבט שני" של הערוץ הראשון, שודרה כתבה על פרויקט הכדורגל ובה גולל אביו של ארז את סיפורו של הפרויקט הספורטיבי ואת הקשר שיצר עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים: "אני משתדל דרך פעילות הכדורגל להעלות חיוך על פני הילדים ולגרום להם קצת אושר. בסוף כל מפגש אתם אני מרגיש את הרוח שלך אשר שורה על כולנו. אני חש אותך בכל נימי נפשי ושומע אותך באוזן פנימית וסמויה לוחש לי: 'אבא, מי כמוך יודע כמה אני עזרתי לילדים אלה ואתה תמשיך הלאה בדרכי, שהייתה דרך של עזרה לזולת ונתינה ללא תנאי לאנשים נזקקים'. בסוף כל פעילות אני חש גאווה וסיפוק כאשר אני רואה את הילדים מחייכים. הגאווה והסיפוק רבים במיוחד כי הם נגרמים לי במסגרת השליחות שאתה שולח אותי אליה". כתבה שרי, הרכזת החינוכית של בית-הספר לכדורגל על-שם ארז אשכנזי: "… המפגש שלי עם ארז נוצר מתוך הכאב שלכם, מתוך החלל העצום שהוא השאיר. במקום שבו אתם נשברתם, כעסתם, כאבתם, אני פגשתי את ארז, ארז אחר. ארז שבא מתוך זיכרון, ארז חי ונושם. … בחיים שלי ארז חי! ולא רק בשלי. הוא חי והוא חלק מהלב של מאות ילדים, שבשבילם הוא מסמל את התקווה, את האפשרות לחלום ואת האמונה בעצמם. … מדובר כאן במשפחה שמכבדת, שנותנת לכל אחד את המקום שלו, שדואגת. … ארז לעולם לא ימות.. הוא לנצח ייגע בילדים שהם הדור הבא שלנו". גיליון מספר 149 של "דפי רשפים", עלון קיבוץ רשפים, הוקדש לפרדה מארז. כתב אברהם, חבר הקיבוץ: "… היה בארז כל מה שהיה פעם יפה וטוב ומלא תום נעורים בארץ שלנו … היה קל לחבב אותו. חיבתו התבקשה מאליה. הוא היה רך ועדין ובעל מזג נוח. הוא חייך אל העולם והעולם החזיר לו את הד חיוכו – כפול, רם, מועצם. החזות נעימת הסבר שלו שיקפה, כבצילום רנטגן שבו מתפענחת ומתבהרת כל צללית, את אופיו – לא הייתה בו אף לא טיפה של העמדת פנים, שמץ של זיוף. מה שראו בחוץ הוא מה שהיה בפנים". התקשורת הכתובה והאלקטרונית סיקרה בהרחבה את הקרב בעזה והאירה את דמותו של ארז. אתרי החדשות באינטרנט הוצפו בתגובות. לזכרו של ארז הוקם אתר אינטרנט בכתובת http://erez-ashkenazi.ad-olam.co.il ובו סיפור חייו, תמונות ודברי פרדה.
