אשורוב, יורי
בנם הבכור של אניה ופניל, נולד בעיר מחצ'קלה ברוסיה ביום ד' באדר ב' תשל"ח (13.3.1978). אח בוגר לאוקסנה וויקטוריה. בהיותו בן ארבע-עשרה עלה ארצה עם משפחתו, שהשתקעה בשדרות. סבו היה רב מפורסם בקווקז, וכבר בגיל רך אהב יורי ללמוד איתו את אותיות הא"ב. הוא היה ילד נאה ומנומס ואהוב על כולם, ילדים כמבוגרים. את לימודיו היסודיים עשה בעיר הולדתו ברוסיה. שם השתייך לארגון נוער כבר מגיל עשר. משעלה ארצה למד באולפן בשבי שומרון ואחר-כך התקבל לכפר חסידים, כפר נוער דתי, שם סיים את בית-הספר התיכון. היו לו תחומי עניין רבים ומגוונים – היה חובב ספורט ואף שיחק כדורסל וכדורעף, התעניין במחשבים, באמנות ובמוזיקה ואהב במיוחד את לימודי התנ"ך והמסורת. עוד טרם גיוסו לצה"ל עבר יורי בהצלחה מבחן פסיכומטרי, והתקבל לאוניברסיטה העברית בירושלים, שם רצה להתחיל את לימודיו לאחר השירות הצבאי. בסוף נובמבר 1997 התגייס יורי לצה"ל והוצב בחיל-ההנדסה. הוא היה חדור מוטיבציה לשירות, התנדב ליחידת שדה, והיה מרוצה מהצבתו. בסיום הטירונות קיבל יורי תעודת חייל מצטיין. הוא עבר קורס סמלים ומפקדיו ציינו אותו כאחד החניכים הטובים בקורס. הוא הצטיין בתפקידו בקורס כמש"ק מתרגל, והיה חייל רציני ומשקיען, ונמרץ בעבודתו. יורי שימש דוגמה אישית בכל הנוגע לעבודת צוות ולהגשת עזרה לחבריו בעת הצורך. יחסו עם חבריו ליחידה היו מצוינים, וכולם אהבו והעריכו אותו. ביום כ"ב בטבת תשנ"ט (10.1.1999) נהרג יורי בתאונת-דרכים בצומת ניר עם. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית של בית-העלמין בשדרות. בן עשרים-ואחת היה במותו. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל. להנצחת זכרו הקימו הוריו אנדרטה צנועה בשולי הכביש שבו אירעה התאונה, כ-500 מטר לפני צומת הכניסה לשדרות בצד ימין. כותבת עליו אחותו אוקסנה: "יורי ידע להסתדר עם כל האנשים. היה לו יחס מיוחד לילדים והם אהבו אותו. לאנשים חולים, שהיו רואים את החיוך שלו, לא היה צורך לתת תרופות. הוא לא הבדיל בין האנשים, כולם בשבילו היו טובים, אבל את אמא הוא אהב יותר מכולם, וגם הוא היה בשבילה קרן אור. אני זוכרת שכשהיינו בפנימייה, הוא היה בשבילי לא רק אח, אלא גם אבא ואמא. הוא דאג לי לכל, רק שיהיה לי טוב ולא ארגיש שאני בלי הורים. יורי היה בשבילי חבר טוב, ויכולתי לספר לו הכל, גם דברים שלא יכולתי לספר לאמא או לאחות הקטנה שלנו. עם יורי כולם הרגישו בנוח, כי הוא ידע להקשיב לאנשים. תמיד היה אומר, שאנשים צריכים לעזור אחד לשני ולעשות את זה בלב פתוח וחיוך, כי אחרת אי אפשר. "יורי היה ביישן ואפילו כשהיה מקבל תעודות הצטיינות, היה אומר תמיד – 'קודם כל החבר'ה, אחר-כך אני'. לפני הגיוס של יורי לצה"ל, התעורר ויכוח גדול בינו ובין ההורים. יורי רצה להצטרף ליחידה קרבית, אך ההורים התנגדו. אמא אמרה שלא תחתום על הסכמה, כי קרבי זה מסוכן, אבל יורי אמר לה: 'אם לא אני אז מי? זאת החובה שלי למדינת ישראל'. כשהיה יוצא לשטחים, הוא היה מתקשר הביתה ואומר: 'אמא'לה, אל תדאגי, אני פה קרוב לבית, הכל יהיה בסדר'. ליורי היו הרבה חברים, כי הוא היה חביב, טהור לב וידידותי. הוא יכול היה לשפר את מצב הרוח עם החיוך הזוהר ועם המבט העדין שלו, ורק שלו."
