אשבל, צפונה (ציפה)
בת חנה ודוב (פרופסור באוניברסיטה העברית), נולדה באחרון של פסח תרפ"ו (6.4.1926) בפולין (בעת ביקור אמה בבית-הוריה) ובגיל שנה וחצי חזרה עם אמה לארץ-ישראל וגדלה בירושלים. ביקרה בבתי-ספר אחדים בירושלים ואת חוק לימודיה סיימה בבית- הספר התיכון בבית-הכרם. אחרי תקופת עבודה בעין חרוד, עין החורש ומעלה החמישה חזרה לירושלים ונכנסה לבית-הספר לאחיות של "הדסה" על הר-הצופים. עם תום לימודיה הוסמכה כאחות והמשיכה לעבוד בבית-החולים. בעבודתה לא הסתפקה במילוי תפקידיה בלבד, כי אם התמסרה לחולים בכל נפשה ומאודה. חולים רבים שהבריאו היו באים להוריה להביע תודתם על הטיפול המסור של בתם בעת מחלתם. כאשר התפוצצה מכונית-התופת שהחדירו חיילים אנגליים שפעלו בשירות הערבים לרחוב בן-יהודה בירושלים, ניצלה בנס. החדר שגרה בו נמצא אמנם באחד הבניינים שנהרסו, אך היא יצאה בריאה ושלמה, וגם טיפלה בנפגעים שהובאו לבית-החולים. היא אהבה מוסיקה ובייחוד התמסרה לנגינה בפסנתר ועשתה חיל בלימודיה. תוכניתה היתה להמשיך להשתלם ברפואה באחת האוניברסיטאות באירופה. הדרך להר-הצופים עברה בשכונת שייח-ג'ראח הערבית ועם פרוץ המלחמה התאפשרה התנועה להר בשיירות שאובטחו על-ידי הצבא הבריטי. בשעות הבוקר של יום 13.4.1948 יצאה שיירה להר-הצופים, לאחר שהבריטים הבטיחו כי הדרך פתוחה ובטוחה. השיירה נתקלה במארב ערבי בשכונת שייח'-ג'ראח ומאות ערבים המטירו עליה אש עזה. חלק מכלי הרכב הצליחו להיחלץ ולחזור, אך שני אוטובוסים, אמבולנס ומשוריין-ליווי נלכדו במארב. במשך שעות רבות לחמו אנשי השיירה וניסו למנוע התקרבות הערבים לכלי הרכב. אש שנורתה מעמדותינו בעיר ובהר-הצופים וכן משוריינים שנשלחו למקום לא הצליחו לסייע לשיירה. כוחות צבא בריטיים שהיו במקום לא התערבו ולא עשו דבר כדי לסייע, למרות הפניות אליהם. בשעות אחה"צ הצליחו הערבים להעלות באש שני אוטובוסים על נוסעיהם. רק לפנות ערב התערבו הבריטים וחילצו את הניצולים מכלי הרכב הלכודים. מתוך 112 נוסעי השיירה נהרגו 78 ו24- נפצעו. ציפה נפלה עם כל הרופאים, האחיות והעובדים המדעיים של בית-החולים והאוניברסיטה העברית שנסעו בשיירה. היא הובאה למנוחת-עולמים בקבר-אחים בבית-הקברות בסנהדריה.
